חמאס ודמוקרטיה

כאשר חמאס ניצחה בבחירות בפלשתין היו כאלה – "הטיפשים המועילים" שמחליפים אידיאולוגיה אך דבקים בטיפשותם - שתיארו את ניצחונה כהישג לדמוקרטיה.

אכן הישג לדמוקרטיה בפעם ראשונה בתולדות מדינות ערב מפלגת האופוזיציה הגיעה לשלטון דרך בחירות. במזרח הקרוב – פרט לישראל הממשלה היא בשלטון והאופוזיציה באופוזיציה. רק הפיכה יכולה להפיל את הממשלה. כך בעיראק, כך במצריים, כך בסוריה. זאת שיטה יעילה המאפשרת גם למי שאינו נביא לחזות את תוצאות הבחירות, כולל לעתים אחוזי הניצחון של הממשלה. בפלשתין, כנראה בגלל לחץ הניאו-שמרנים בממסד האמריקני, אבו מאזן והפת"ח אפשרו לא רק את השתתפות החמאס אלא גם את ניצחונה. וישראל לא עשתה מאומה כדי למנוע אכן ברור. ניצחון הדמוקרטיה.

אבל לא ניצחון דמוקרטי.

שלטון הרוב הוא תנאי לדמוקרטיה. אבל אינו התנאי היחיד.

בגרמניה הנאצים ניצחו בבחירות. המפלגה שעלתה לשלטון לא הייתה דמוקרטית, לפי הגדרתה הרעיונית שנוסחה על ידי המנהיג. אחרי הבחירות האלה עד תבוסת הנאציזם לא היו בחירות חופשיות בגרמניה.

הדמוקרטיה העניקה ניצחון לנאציזם. הנאציזם הרס את הדמוקרטיה.

לפני שמריעים על ניצחון הדמוקרטיה ראוי לעין בזהותה של המפלגה המנצחת.

חמאס אינה מכירה בישראל. אינה מכירה בזכות קיומה.

כפי ש "Mein Kampf" דגלה בהשמדת היהודים, חמאס מטיפה להשמדת ישראל. הוויתור המרבי שעושה המפלגה הוא שביתת נשק לעשר שנים. ואחר כך? סביר להניח שבתפיסה החמאסית אלוהים ואיראן יעניקו לה את האמצעים והנשק להרוס את ישראל. כפי שמוחמד עשה עם שבט יהודי כדי להשמידו לאחר מכן.

פרט שראוי לזכור. ישראל נסוגה מרצועת עזה כדי לאפשר את השלטון העצמי. רוב היהודים הישראלים אינם רוצים לשלוט בפלשתינאים, לא בעזה ולא בגדה המערבית. שרון ביטא את רצונם של רוב הישראלים. אולמרט חשב על נסיגה חד-צדדית של לכל הפחות תשעים אחוז מהגדה. עם ישראל וממשלתו מקבלים את רעיון ישות פלשתינית בכל השטח שנספח לישראל לאחר 1967 או ברובו הגדול.

דעת הקהל מקבלת את רעיון החלוקה לשתי מדינות, כפי שהוצע ב 1947. זהו הפתרון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ושמקבילתה בפלשתין: "החזית העממית" :שתי מדינות לשני עמים. זה הפתרון לו הסכים ערפאת, שבו תומך ה"פתח" והנתמך על ידי המעצמות. יש הרבה נושאים לדיון : ירושלים, הגבולות, הפליטים. אבל יש משהו מוסכם : שתי מדינות לשני עמים. רק חמאס ובנות בריתה בחזית הטרור – חיזבאללה ואיראן - הן מחוץ לקונצנזוס. לגביהם פלשתין לפלשתינאים וגם ישראל לפלשתינאים.

מה סבורים ה"ליברלים" ? ואלה שהכתירו את עצמם כשמאל? שעם שתולדותיו בנות ארבעת אלפים שנה ייעלם כדי להשביע את שאיפותיו התיאולוגיות של הפונדמנטליזם האסלאמי? עם שניצח בכל מלחמותיו ושממוטט את כל התחזיות על היעלמו? ידיד חמאס, נסראללה, מדבר על ישראל כעל "קורי עכביש". קורי העכביש הם מפלדה אל חלד. או מטיטניום.

הדו-שיח בין עמים אויבים חייב להיות על עתיד משותף. כמו זה שהתקיים באירופה בין שתי אויבות: צרפת וגרמניה. ההגדרה הרעיונית של חמאס אשר אינם מכירים בזכות קיומה של ישראל, מוציאה אותו מכל אפשרות של דיאלוג.

כתנועה רעיונית החמאס מתבססת על הדוקטרינה שכל מה שהיה פעם חלק מתחום האסלאם

חייב לחזור, לפי התיאולוגיה, לתחום האסלאם, כולל ישראל. מכיוון שמדובר בטיעון תיאולוגי בחמאס אינם מוכנים לוויתורים. כיצד אפשר להתפשר על תחום האסלאם? כדאי שהספרדים, המוכנים להתפשר על חשבון ישראל, ייקחו זאת בחשבון. מה היה אומר הפרמיאר הספרדי סאפאטרו על דגלים ירוקים מעל לקורדובה, סביליה וגרנדה? למה הם פחות מוצדקים מאשר על תל אביב? הטיעון הדתי – אידיאולוגי הוא המסוכן ביותר. הוא מאפשר לכל רוצח לבצע את הפשע הגדול ביותר במצפון נקי.

האינקוויזיציה שרפה חיים את קורבנותיה כי שפיכות דמים אסורה במקרא. זה לא ייאמן. אבל כך היה באידיאולוגיה של החמאס אין מקום לדו-שיח. הם גם לא רוצים בו. המחיר אשר הקהילה הבינלאומית דורשת מהם – הכרה הדדית עם ישראל, וויתור על טרור, מילוי אחרי הסכמים קיימים הוא הגיוני. ורציונלי. איננו כרוך בוויתור על שום אינטרס. מישראל מבקשים שתוותר על נכסים ריאליים – השטחים. מהפלשתינאים מבקשים הצהרת כוונות. חמאס מסרבת. לאחר רצף של תבוסות ערביות החמאס מתנסח כצבא מנצח. לאחר יאסר ערפאת, עם אקדח בחגורה וחשבונות בבנקים של הגלאקסיה, ישמעאל הנייה בוחר בתפקיד של צלאח א דין – מנייר עטיפה און פלסטלינה - הדבר הטרגי הוא שסירובם לתנאי בל יעבור של השלום – הכרה בישראל - נמסר כאילו מייצגים את העם הפלשתינאי. עם אביון, על סף הרעב ושקוע עד צוואר בייאוש. עם אשר לגביו האופציה היא "שתי מדינות לשני עמים" או חזרה ל"נכבא" (אסון לאומי) של 48.

כעת רצוי לערוך ספירת מלאי. מי למען הפתרון הזה? בישראל הרוב המוחלט, כולל המפלגה הימנית של ליברמן - ישראל ביתנו. בפלשתין כל ה מפלגות מה"פתח" ועד החזיתות העממית והדמוקרטית. היחידים שמתנגדים הם המפלגת האסלאמיות. לו היו בחירות חופשיות או משאל עם הפתרון של שתי המדינות היה זוכה לרוב. אבל כל זמן שחמאס יחזיק בשלטון בעזה לא יהיו בחירות חופשיות. חמאס שולט שלטון מוחלט. בחיקוי של ה"חונטה" בארגנטינה זרק את מתנגדיו למטה. מכיוון שאין כאן נהר זרק אותם לרחוב. הוויכוח הוא אם זה היה מהקומה העשירית או השתים עשרה. את מנהיגי החזית העממית הוציאו ממשרדם. כאשר אוהדי הפת"ח רצו להתפלל לאלוהים בחוץ ולא במסגדים בהשגחת חמאס עצרו אותם. אני מבין שבשם חופש הפולחן. חמאס לא יוותרו על השלטון אם לא יוכרחו לכך.

חמאס כמו הנצים משתמשים בדמוקרטיה כדי לרצוח אותה.

רצוי לציין שניצחו בבחירות הודות לשיטה שהעניקה להם את הניצחון גם אם לא זכו ברוב הקולות.

כפי שנאמר הדמוקרטיה אינה מצטמצמת לשלטון הרוב. הדמוקרטיה מוגדרת בכיבוד זכויות המיעוטים. מה שמגדיר את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית הוא כיבוד זכויותיו של המיעוט הערבי.

מה שמגדיר מדינה כדמוקרטית הוא קיומה של מפלגת אופוזיציה אשר יכולה להגיע לשלטון. אופייה הדמוקרטי של ישראל הוכח כאשר ב 1977 הליכוד - מפלגת אופוזיציה – הגיעה לשלטון, תוך תדהמה והשלמה של מפלגת העבודה שהחזיקה בו כמעט 30 שנה.

מעמדתו כמפלגה יחידה בעזה החמאס תשים ווטו על כל התקדמות לקראת הסדר.

יש מי שמציע לנהל דו-שיח עם חמאס כפי שניהלנו דיאלוג עם אויבים אחרים. יתכן. אם ילד נופל בידי המאפיה רצוי אולי לדבר עם ה"אל-קפונה" שלהם. כדי לשחר את גלעד שליט נצטרך, כנראה, לדבר עם חמאס. אי אפשר להעניק להם תכונות שאף פעם לא היו להם. יש לזכור את "אינתיפאדת הדמים", אשר באה בעקבות "אינתיפאדת האבנים". ברשותי תמונה בה חייל ישראלי, ונשק בידו, מתעמת עם נער בן עשר אשר אוחז באבן. אין לי התמונה הבאה. אבל אני יודע מה קרה. החייל לא ירה. וזה הגיוני לישראלי. בתנאים האלה היה קשה להם למלא את תפקידם.

ל"מזלו" של הימין הישראלי החמאס, לאחר כישלון הצעת השלום של קלינטון וברק, יזמה את פיגועי ההתאבדות. באישורו, הסכמתו או עידודו של פרס הנובל ערפאת. מתנדבים, לרוב מתבגרים, אומנו כדי למות ולהרוג אזרחים ישראלים. אין קושי במציאת מתנדבים. המצב בעזה הופך אותה למשתלת מתנדבים.

חמאס לא היו הראשונים בעידוד ההתאבדות. במלחמת העולם השנייה טייסים יפאנים התנגשו בספינות מלחמה אמריקניות. הרבה לפני כן אלעזר החשמונאי נהרג כאשר תקף פיל מלחמה, אשר עליו רכב, לפי דעתו, המלך היווני. הארגנטינאים יודעים על הסמל קאבראל, שהגן על מצביאו ונהרג תוך כדי אמירה "אני מת בשמחה, הבסנו את האויב". יש משמעות למשפט. כי מבהיר את ההבדל. המתאבדים מתו תוך מלחמה בחיילי האויב.

בפעם ראשונה בהיסטוריה (להוציא אולי את המאו-מאו בקניה) תנועה רעיונית השתמשה בהתאבדות לא נגד חיילי האויב אלא נגד אוכלוסייה אזרחית. לא בצורה מקרית או נסיבתית אלא כמדיניות מוצהרת. רצח אזרחים כצורת לחימה. כמו תמיד היו מי שהצדיקו אותם. (האידיוטים הם בני אלמוות) "לא הייתה להם דרך אחרת". ברור. הפרטיזנים הרוסים, מורדי גטו ווארשה, המהטמה גנדי יכלו לוותר על רצח אזרחים. לא מנהיגים דגולים, אחרוני הצדיקים, כדוגמת שייך יאסין. זה היה מעשה מובהק של טרור.

עם תערובת מסוימת של פורנוגרפיה. כי לנערים המסכנים הבטיחו לאחר ביצוע המשימה 72 בתולות. מה שמציב שאלה תיאולוגית. מה הבטיחו בדיוק לנשים? כי אכן היו כאלה. ומה דינם של ההומוסקסואלים? (אשר, לפי תורת ההסתברות, היו גם היו).

התרומה הייחודית של החמאס הייתה המשוואה אשר הבטיחה את המוות לכול, יהודים וערבים כאחד. בשיטת החמאס השתתפו הכול בהגרלת הרצח: ערבים פלשתינאים, יהודים ישראלים, ערבים ישראלים, עובדים זרים, ללא הבדל, מין, אמונה או לאום. יש כאלה שמחאו כפיים. האנטישמים המוסווים כאנטי-ציונים.

אבל הייתה אפליה. שום בן של מנהיגות חמאס לא נבחר לקידוש השם האסלאמי. אף מנהיג לא בחר העצמו את הפגישה עם 72 הבתולות. בשונה מהקצינים הישראלים הקוראים: "אחריי", מנהיגי החמאס קראו בקול ניחר "קדימה".

גם בחירת "היעדים הצבאיים" לפיגועים הייתה מעניינת : תחנות תחבורה, אוטובוסים, שווקים.

האם האוהדים ה"שמאלניים" של כנופיית הרצח הבחינו בעובדה שלמקומות האלה אינם נוהרים עשירי הארץ? במקרה או לא, בשני הקצוות של שרשרת הרצח עמדו מעוטי היכולת.

אינתיפאדת הרצח הייתה עוול מוסרי חסר כפרה ובלתי נסלח.

אבל הייתה גם שגיאה פוליטית. הפכה את תוכניות השלום לפטה מורגנה והשליך מהנהגה הפוליטית הישראלית את המחנה המתון.

מישהו, עם רצון טוב אך יכולת לא מוכחת, טוען שחמאס זנחו את הרעיון. יש כאן שתי שגיאות. לא זנחו אותו לחלוטין. זנחו אותו לאחר שצה"ל שינה את כללי המשחק. כאשר שייך יאסין (הזקן על כיסא גלגלים הגדירה אותו צופה ארגנטינאית) ושחאדה חדלו להיות אלה השולחים למוות כדי לתפוס את מקומם הראוי כחללים, מנהיגות החמאס הבינה שהמוות האישי הוא גם אפשרות. בנוסף, צה"ל ניהל

מאבק קשוח שמוטט את ההתארגנות ביהודה ושומרון. יש מי שחרתה לו היד הקשה וערך סרט חד -צדדי ושקרי (ג'נין, ג'נין). אבל ברוצחים יש לטפל כרוצחים.

יש כאלה שלמדו מדעי המדינה בהתכתבות ואיבדו חלק ניכר מהשיעורים. מציעים דו-שיח עם חמאס לאחר ההפיכה בעזה. במקרה זה הוא פרס לאלימות, לזדון, להיעדר מעצורים.

באופי שלי יש מעט מן האלימות.

יחד עם זאת אני סבור שהסיסמה המתאימה אינה "ניצחון השלום" אלא: "לשלום דרך הניצחון".