יום התשלום

יום התשלום של חוטבי העצים חל בארבעה עשר לחודש. אלא אם חל בשבת או ביום ראשון. זה הנוהג שקבע דון חוליו.

הוא בעצמו בא עם תוכניתו לבירוא היערות למנהלת ה.J.C.A חברת ההתיישבות של הברון הירש.

כך המתיישבים יקבלו אדמות חדשות, קרקע בתולה. היה לו עוד נימוק. באדמות אנטרה ריוס, כמו בכל ארגנטינה מתנהל למעשה מאבק שנמשך עוד מהמאה התשע עשרה בין תרבות לבין הפרא.

היער הוא מקלטו של הפרא.

דון חוליו הבין שהוא חייב לפרש את המטאפורה.

- היער הוא כעת מבצרם האחרון של השודדים, של מפירי החוק. גנבים של סוסים ובקר בורחים לאחר מעשה אל היער. וידי המשטרה קצרות. בשדה הפתוח יהיה להם קשה להסתתר. התוכנית התקבלה והוא לקח על עצמו לכבוש למחרשה היהודית ולחוקי המדינה עשרות אלפי הקטארים חדשים.

ניהל את המפעל מהמשרד ב"לה גאמה".

שכר עשרות חוטבי עצים - hacheros - וחילק ביניהם קטעי יער. האנשים דאגו לעצמם והקימו ראנצ'וס במרכז חלקתם. הון יהודי וכוח זרועם של חוטבי העצים כבשו אדמות לחקלאות ולחוק.

דון חוליו פיקח על המפעל.

ודאג לתשלום בזמן.

היה לו ברור שהמשך העבודה תלוי בתשלום. היה הומברה דה פאלאברה. לא אדם של מלים. אלא אדם שמקיים את דברו.

ולכן באותו ארבע עשר לחודש לקח איתו את הכסף - כולו - במזומן. ויצא ליער.

בשנות העשרים של המאה צריך לשלם לחוטבי העצים המפוזרים ביער בזמן ובמזומן.

יצא בטרם שחר. בכדי להגיע בזמן לכל החלקות ומעל לכל כדי לחזור בזמן הביתה. עבור דוניה רוסה, אשתו, כל יום תשלום היה סיוט. הוא רצה לסיים אותו כל מה שיותר מוקדם.

החלקה הראשונה שבה עבר הייתה זאת של דון סאלבאדור ראטאמאר. החלקה הקרובה יותר למושבה "לה גאמה". בקצה החורש. שם רצחו ב1926 את גיסו של דון חוליו, אלחאנדרו צ'רקוף.

היה מי שראה בהחלטתו של דון חוליו - להקצות לגאוצ'ו ראטאמאר את החלקה הקרובה ביותר למושבה משהו נועז. אבל דון חוליו נשאר בשלו.

דון חוליו היה פוזיטיביסט. ואם היה משהו פוזיטיבי לא היו אלה ההתלחשויות על - ארבעה הרוגים - אלא מה שהוא ידע על ראטאמאר דרך מפקד המשטרה: היה לו מאסר על תנאי על הריגה בהגנה עצמית.

דון חוליו ידע עוד דבר. אם יש בין חוטבי העצים אדם שמסוגל לעמוד מול הסכנה כדי להגן על המושבה היהודית הריהו דון סאלבאדור ראטאמאר. אין טוב ממנו לחלקה בקצה היער.

דון סאלבאדור היה אדם חסון. פרסומו כבריון התבסס על מבנה גוף איתן. בין הגאוצ'וס, רבים מהם דומים לאינדיאנים בתווי פניהם, בלט בפניו האירופאיים. דון ראטאמאר היה בלונדיני והיו לו עיניים כחולות. תכונות רצסיביות של אחד מאבותיו האירופאיים, אשר בגלל חוש ההומור של הגנטיקה הפכו לדומיננטיים.

מישהו שנתן דרור ללשונו דיבר, לא בנוכחותו, לאו דווקא על גנטיקה אלא על מתיישב כלשהו ש"היה מעורב" עם אמו.

בנוסף לשערו הבלונדיני ולעיניו התכולות היה לראטאמאר קול ערב, אשר זיכה אותו בכינוי "הגאוצ'ו קאלאנדריה", העפרוני.

הוא היטיב לשיר וידע בעל פה את האפוס הארגנטינאי "מארטין פיארו", עניין ראוי להערכה אם נזכור את השכלתו הצנועה. לעתים קרא לעצמו "סאנטוס ויגה" כשם הזמר הנודד מהאגדה אשר רק השטן יכול לו בקרב שירה.

דון חוליו היה "גאוצ'ו יהודי", בן מהגרים שהסתגל לארץ. יחד עם הסוס, המאטה והבומבאצ'אס, המכנסים הרחבים, אימץ את הגיטרה. היה מיטיב לנגן בה, מתוך שמיעה ואהב לשמוע את הגאוצ'ו קאלאנדריה. אולי יותר בגלל דמותו כזמר נודד מאשר בגלל כישוריו בפיגיון רכש לו דון חוליו את האהדה אשר זיכתה אותו בחלקה הקרובה למושבה.

שנים רבות לאחר מכן נפלט לדון חוליו שאולי היה חייב את השער, את העיניים ואפילו את קולו הערב לפלוני נחמן הוט, קרוב של אשתו. אך מי אנחנו שנחזור על כך?

בין שניהם - בני אותו גיל - שרר כבוד הדדי. דון חוליו התעלם מהמלעיזים.

הגאוצ'ו העריץ את בן המהגרים אשר השתלב בקלות כזאת בארץ ובמסורותיה.

הוא אשר אמר עליו "הומברה דה פאלאברה", אדם המקיים את דברו. המנהל ידע שאם הוא רוצה לדעת מה באמת חושבים הפועלים היה עליו לשוחח עם הגאוצ'ו קאלאנדריה.

עשו זאת לעתים קרובות. בהזדמנויות כאלה, כאשר ראטאמאר היה מגיע למנהלה היה מניח את פגיונו על השולחן בהפגנתיות, כדי שדוניה רוסה תבחין בכך. דון חוליו היה מניח על השולחן את האקדח.

לחלקתו של קאלרנדריה הגיע דון חוליו השכם בבוקר ושילם לו את המשכורת. אחר כך קרא לו הצידה כדי לדבר "על עניינים של גברים".

- תביט, ראטאמאר, - אמר לו. - אני יודע מה שתעשה בעוד רגע. תעלה על סוס ותגיע ישר לבית המרזח.

ראטאמאר הסתכל בו נפגע.

אני לא רוצה להתערב בחייך. שנינו כבר די גדולים, אם כי אתה צריך להיזהר יותר ממני. אבל אני רוצה לבקש ממך טובה. אם אתה רוצה להשתכר, תעשה זאת מחר. אתה ואני יודעים שכל ה"האצ'רוס", כל חוטבי העצים ילכו לבית המרזח עם הכסף בכיס. יהיו לנו הרבה שיכורים. יותר מדי. אני זקוק לאדם ישר. היום!

ואתה, דון חוליו? -

- אם ירצה השם אגיע עם רדת הלילה. ועד אז יכול לקרות הרבה.

- אני לא מבטיח. אבל אתה יכול לסמוך על סאלבאדור ראטאמאר.

דון חוליו יצא בכיוון החלקה הבאה. עברו שעות והוא לא חזר.

אבל תחזיתו התקיימה בדיוק. כל חוטב עצים מיד בקבלו את המשכורת לקח אותה והלך להשתכר בבית המרזח שבמושבה. לא רחוק מביתו של דון חוליו.

דוניה רוסה ראתה בדאגה את הגאוצ'ו קאלאנדריה, עומר לא רחוק מביתה, כמי שמחכה לך תדע למה. קשה היה לקבוע מרחוק אם היה פיכח או שיכור.

דוניה רוסה הייתה אישה צעירה. היו לה כבר שני ילדים אבל לא ההריונות ואף לא העבודה הצליחו לטשטש את יופייה. כמו לגאוצ'ו קאלאנדריה וכמו לנחמן הוט, קרובה, היו לה עיניים תכולות ושער זהוב. אמה הביאה מאוקראינה שירון יידיש - עברי והיא הייתה שרה בשקט כאילו באמת "קול באישה ערווה". היא הייתה שרה לילדיה מנגינות ללא מלים שהכתיבה לה מוזה, בלונדינית גם היא.

נוכחותו של הגאוצ'ו קאלאנדריה, ניצב לא הרחק מביתה, לא הוסיפה לה שקט.

הגאוצ'ו קשר את סוסו, ועמד כאילו לא רוצה דבר, אבל אף אחד לא יכול היה שלא לראות את פיגיונו.

אולי טוב היה שראו אותו. כי ה"האצ'רוס" השתויים שיצאו מבית המרזח והמשיכו במקרה לקראת ביתו של דון חוליו היו נתקלים בראטאמאר ובפיגיונו. שתויים או לא, הם ידעו בדיוק מי הוא הגאוצ'ו קאלאנדריה ופנו לכוון אחר.

ירד הלילה. החורש הפך לבשורה רעה. כי דון חוליו לא חזר. הכול נזפו בדוניה רוסה בגלל חששותיה ופחדיה. אבל רצח גיסה באותו חורש היה עובדה במציאות, ולא פרי פחדיה.

דוניה רוסה נכנסה הביתה וביקשה מה"כושית" שתשכיב את הילדים. עכשיו היו ארבעה - שניים משלה ושניים מגיסה. שתי דקות אחר כך יצאה מביתה , בלי מעיל, בדרך ליער.

אדם צעיר יצא אחריה. ראטאמאר לא זיהה אותו. לא ראה אותו עד עכשיו לא במושבה ולא בין חוטבי העצים. היה, כאמור, אדם צעיר, יותר צעיר מדוניה רוסה. הצעיר עקב אחריה ואמר דברים שראטאמאר לא היה יכול לשמוע אבל יכול היה לתאר לעצמו.

עברו על ידו, בדרך אל בית המרזח ולאחריו לחורש. הוא עקב אחריהם. מרחוק ומקרוב. מרחוק כדי לא להפריע, מקרוב כדי שיוכל להיות בזמן. כאשר ראה את הצעיר יותר מקרוב היה לו ברור שהוא אדם זר. נראה יהודי, אבל אף פעם אפשר לדעת כי עכשיו היהודים הצעירים מתלבשים כמו גאוצ'וס, עם בומבאצ'אס ואספאדרילים. כך היה לבוש הזר שעקב אחרי דוניה רוסה לך תדע באיזו כוונה. עברו על יד בית המרזח ויצאו מהמושבה ומקהלת כלבים מאחוריהם.

נשמעה דהרה מרחוק. דוניה רוסה חשבה דווקא על הסוס של גיסה אשר חזר ללא רוכב.

קרובים כבר לקצה החורש ראו פרש יוצא ממנו.

- דון חוליו - קרא ראטאמאר שהיה הראשון שזיהה אותו, יותר בגלל בלאנקיטה, הסוסה.

דון חוליו לא הופתע בגלל קבלת הפנים. ידע שאשתו תצא לקראתו. מי שהפתיע אותו היה הצעיר.

- מוישה! מתי הגעת?

- באתי היום מבאסאבילבאסו. רצתי אחרי הדודה רוסה שהתעקשה לצאת לחורש לחפש אותך. היה נראה לי עוד יותר מטורף עם האיש הזר הזה שאורב מחוץ לבית שעות אחרי שעות. - מוישה הביט בגאוצ'ו קאלאנדריה.

- איך אתה חושב שאני יכול לתת לאדם זר לעקוב אחרי אשת המנהל ולהגיד לה, לך תדע אילו דברים?

דון חוליו היה עייף מאוד, אחרי יום שהתחיל בטרם שחר והסתיים לאחר רדת הלילה.

אבל פרץ בצחוק.

- בואו הביתה. נשתה מאטה. עם האלפאחורס שדוניה רוסה מכינה.

מרץ 1927

---

מתוך "ארצות מולדת" - הוצאת גוונים 2006