הגמר

זה זמן רב שהוא משרת ביחידת המרצים.

אם, בכל זאת, יש באיזה בסיס קצין חינוך המנסה להשחיל הרצאה בין בידור וסרט, מוכנה רשימת מרצים - ובין אלה יידועי שם ועתירי תהילה - מתוכה ניתן לשלוף שפן של ידע ותעוזה אינטלקטואלית.

הוא ביניהם.

כאשר זכה בדוקטורט - "שירי עופרים - יפי ישמעאל באהלי יעקב" - ביקש לעבור מיחידתו, המרגמות הכבדות, ליחידת המרצים.

בקשתו ניתנה בין היתר מכיוון שהגיל קירב אותו לפרישה מהיחידה המוצנחת.

מאז הוא משרת ביחידה, מוסר מילואים בתקופת החופשות ונהנה.

יש לו סדרה של הרצאות במגוון רב של נושאים וברמה סבירה. בהרצאות באוניברסיטה ניתן להגיע למשוב. ישנם שאלוני המרצים - כעין תחרויות יופי אקדמיות בהן הוא מגיע למקום לא כל כך טוב באמצע. מי ימצא עניין ב "פרוסודיה של השירה העברית בתקופת ההשכלה"? מי, באמת ובתמים, חותר למעמקי "תורת הקישוטים של משה אבן עזרא".

אמת המידה להצלחתו הן דווקא הבחינות. עיון בהן מוכיח לו שלגבי חלק גדול מתלמידיו הוא לא היה חלום. ניסוחיו - השתדל שיהיו בהירים ומדויקים - חוזרים אליו בבהירות, כמעט ללא סירוס.

הוא מקווה שילמדו את שירת ספרד עם עיניים יותר פקוחות ליופייה.

בצבא הכל פחות ברור.

אבל קציני החינוך מחזקים את רוחו.

בהתחשב בציבור שלפניו אתה מרצה זאת הצלחה לא רעה".

הוא עוסק במה שניתן לקרוא המלט להמונים או מוטב "עגנון לעניי הרוח", כי הדגש הוא על ספרות עברית. מנעוריו סוחב אתו התלהבות לקריאה בקול של מחזות וספרות יפה והוא עושה זאת כמעט במקצועיות.

הספרות היא המנה העיקרית. אך יש לו בתפריט מתאבנים - העמוד האחרון של הספרות - ומנות אחרונות: "המסרים העכשויים של שירת ספרד".

כאמור קציני החינוך מחזקים את רוחו. היום הוא נכנס ברוח נכאים. החיילים יושבים לפניו - שורות, שורות של אטימות בוטחת.

אותם אפילו - La casada infiel אשת איש הבוגדה - של גרסיה לורקה לא תוציא מאדישותם המופגנת. "כבו הפנסים ונדלקו הצרצרים", הסינאסתזיה המקסימה ישאיר אותם בלי שתחדור ביופייה לשריון גסותם ספוגת השווארמה.

בדרך כלל מנסה למצוא בקהל זוג עיניים אליו הוא מדבר. חייל ערני, חיילת טרייה. הוא מקיים אתם קשר עין. הפעם - מעשה שטן – איננו מוצא פנים כאלה, עיניים כאלה. לעומת זאת מולו בשורה הראשונה יושב חייל שהוא התגלמות הטמטום. פנים עגולות (האם פנים עגולות הן, מבחינה מדעית, ערובה לטמטום?), עיניים חומות. מה שקובע הוא המבע, הארשת, המבט.

המושג מבט של "במבה" יהלום אותו.

החיוך. חיוך שבע רצון ובוטח. חיוך של פיתה.

מאין בא להם, לאלופי הרדידות, הביטחון שהופך אותם לאמות מידה, לאבני מיל, לדוגמני על?

ההרצאה מתנהלת על מי אפסיים. יש כאלה שאינם יודעים שהייתה מלחמת אזרחים בספרד.

שלא כדרכו הוא תוכף את מבטיו אל השעון. וגומע נושאים.

פתאום נכנס סמ"ל - סמל תרבות? איש צוות הרס"ר?

סברה אחרונה נראית מתקבלת יותר כי הוא סוקר את הנוכחים כמי שרוצה לצוד מקרבם סיידי עצים לקראת מסדר המפקד. מן הדין שיוטבע הנוטריקון הצהלי החדש : סעלמ"ם.

הסמל כאילו, - אולי - להצדיק את כניסתו הבלתי צפויה פולט אמירה סתמית:

- נו, חברה, נכון שהנושא לא מעניין?

"פני הפיתה" תומך בו בהתלהבות.

- ההרצאה על סמי המרפא הייתה הרבהההההה יותר מעניינת - המהום של הסכמה עולה מהשורות.

הוא עוזב את אולם ההרצאות.

מכין בראשו את המכתב בו יבקש העברה להגנה מרחבית.

ליד הגדר יהיה חשוף לסכנות.

קהות החושים, הטמטום, הוא ים.

האם אומה שלמה עשויה לטבוע?