דמות האהוב

אלישע הגיע לרוסריו בבוקר, כמוסכם. עקיבא חיכה לו. קבע לו פגישה עם בעלי הבית בשעת הצוהריים כך שנשארו להם שעות ריקות. אלישע הציע דבר מקורי: לבקר בשכונת הזונות.

הצעה מגונה במקצת אם המציע הוא פעיל צעיר בתנועת נוער והשומע הוא שליח ציוני. אבל אלישע הכיר את עקיבא. הוא לא היה מרובע. הייתה לו גם תוכנית. לא סתם ביקור. הכוונה הייתה לראיין זונה. תוך ניצול תחבולה שהשתמשו בעבר למטרה נעלה יותר. כאשר רצו לראיין את בורחס, עקיבא הציג את אלישע כעיתונאי ברזילאי צעיר, דבר שהיה נכון בשני שלישים. ייתכן שהיה כאן ניצול עיוורונו של בורחס. על כל פנים ראיינו אותו.

הלכו אל אזור מחנות הצבא, ומהם אל שכונת הזונות – לה טבלדה - היורדת אל הנהר. "ליד מחנות הצבא צצו בתי הזונות" כתב הסוציולוג והמציאות אישרה. מתוך רחוב עיקרי מתפתל ומלא בוץ יוצאים רחובות צדדיים, סמטאות, שבילים. בסתירה לתכנון העירוני המרובע, ההנדסי של ערי ארגנטינה, השכונה מתהווה פונקציונלית, מטפסת בגדה של הנהר, עוקבת את מהלך היובלים. השכונה לוקחת את דמותה מהנוף. את הבוץ בו בנו את הבקתות לקחו מכאן, העצים ממשיכים במקום בו מצאו אותם.

שעות הבוקר. אלה אינן שעות העבודה לנשות המקצוע והשכונה שקטה וריקה למחצה. ברנצ'וס אחדים יש נשים וילדים. כמו בכל השכונות הדומות הכמרים מדברים על מרים הבתולה והילדים גדלים עם הזונות.

אישה קוראת להם. מוצקת, תלת ממדית. יותר לבנה מכהה.

- בואו חברה. רוצים לבוא לרגע?

- כמה?

- שלושים

הדו-שיח הוא גלוי. השירות מוצע, נקבע המחיר. ברור ובקולי קולות. בריאליזם של סרט איטלקי. המחיר הוא נמוך. במדינה שבה המדד עולה מיום ליום, אחד השירותים שומר של מחירים שלפני המלחמה.

הלכו להם.

- אתה אומר, עקיבא, שהסוציאליזם, ראשיתו באדם. שלא ניתן לשחרר אדם אלמוני, ללא דמות, ללא פנים. לא כתובת. הנה לך כתובת ופנים. צריך לרדת אל העם, כמו הנארודניקים (התנועה המהפכנית ברוסיה הצארית).

עקיבא המהם. כמו תמיד נפל למלכודות הרטוריות שטמן - לעצמו ולזולתו - אולי בעצם אין בהם אלא סקרנות שפלה. הקריאה אינה מספקת. ועכשיו נחוץ סם אחר – סם המציאות שישחרר את הראש מאדי הספרות.

- לא לעם הזה התכוונו הנרודניקים. אבל נלך.

חזרו.

- מה דעתך שניכנס לשוחח.

- למה לא חמודים.

אולי אשת המקצוע פירשה לא נכון את הפועל, אולי בצדק. כי כל אינטראקציה היא דו-שיח.

נכנסו לרנצ'ו. יש כעין סלון זעיר ובו שולחן וכמה כסאות. הרצפה, מאדמה, נקייה, הקירות מסוידים

- רוצים לשוחח - חזר אלישע על בקשתו הבלתי מובנת.

האישה חייכה והסתכלה בהם, כלא מאמינה. היא כבר קיבלה הרבה בקשות ומשאלות מכל מיני טיפוסים פרוורטיים. אבל זאת הפעם ראשונה שמישהו רוצה לשוחח במשמעות הזאת של "לשוחח".

בואו כבר ל... האישה ביטאה פועל בלתי מוכר. ייתכן שכאן ברוסריו זאת המלה הנהוגה. אין טעם לחפש במילון. המשמעות מתפרשת.

כאשר התברר לה, מעל לכל ספק שהאנשים המוזרים האלה אכן רוצים ממש לשוחח אתה, עלה עניין המחיר. על שירותיה המוכרים, על התמתחותה המקצועית היא ביקשה – שמעו זאת בבירור - שלושים פיזות. משהו כמו חצי קילו בשר. לתפקיד חדש, בלתי צפוי וחשוד בו אין לה כל ניסיון מוכח ביקשה מאה וארבעים. את גופה הייתה מוכנה למכור בזול. לא את נשמתה.

עקיבא שוב הציג את אלישע כעיתונאי ברזילאי צעיר, כתב של "או קרוסירו". לא הייתה כל סכנה שתנסה לקנות את העיתון.

המיטה איבדה את תפקידה המסורתי ושימשה כזירה נוחה לפאנל עיתונאי.

הראנצ'ו היה לפני זה מספרה. היא קנתה אותו והתקינה את המחיצה אשר מחלקת אותו. את הכסף שהיא מרוויחה תשקיע ברכישת בית, בו היא תגור. האישה התייחסה אל עבודתה כמיזם.

בהתייחסות שקולה ומסחרית זאת, ברור שהיא סירבה לקבל חיילים.

- אלה משתכרים - פסקה. היה ברור שמהימנותם כמקור כספי עומדת בספק.

- יש נשים רבות במקצוע?

לא הייתה תשובה. סולידריות חברתית. או חשדנות כלפי מי שעשוי להיות שוטר מוסווה, ממחלק המוסר.

עקיבא שאל מה שהפך לשאלת הסיום:

- את פרוניסטית? שאלה קשה באותן שנות השישים בהן נאסר על הפרוניסטים להשתתף בבחירות. שאלה עוד יותר קשה אם יודעים שאכן הפרוניסטים היו הרוב. רוב שהושתק לפי צוו.

- אני, אם אני לא עובדת, אני לא אוכלת.

התשובה, אם לא ברורה, הייתה חד-משמעית.

- אתם, האדונים הצעירים, "Ninos bien” (בני טובים) שבאתם – לשוחח!? (לרחרח ?) - לא תסבכו אותי. זאת פרנסתי ואני לא אסכן אותה בגללכם.

עקיבא לא וויתר.

- תגידי. לא צריך לאפשר לפרוניסטים לפעול?

היא חזרה בייתר תוקף על תשובתה הקודמת.

- אני, אם אני לא עובדת, אני לא אוכלת.

לא היה ברור מה הוא הקשר לשאלה. היא רצתה לסיים את הפגישה. השאלות הפוליטיות עוררו את חשדותיה. היא אישה עובדת. לא רוצה פוליטיקה. תפיסת עולמה הייתה מושפעת על ידי אפלטון, גם אם לא ידעה. הייתה חלוקת תפקידים מובהקת בין שכבות האוכלוסייה :הפוליטיקאים לענייני המדינה והזונות לזנות. פוליטיקאי עשוי לזנות. היא לא תעסוק בפוליטיקה.

היא לא הסתירה את חוסר שביעות רצונה. לבקש ממנה שירות לא רגיל.? בסדר! אבל להתעסק בפוליטיקה?!

- הולכים? שאל עקיבא

- הולכים.

יצאו. אלישע בחוץ לא התאפק.

- מה קרה לך? אתה כבד, עקיבא! בשביל מה שאלת? אתה יודע שהזונות הן פרוניסטיות.

- גם רועי הזונות.

- אם אתה יודע בשביל מה שאלת?

- לראות את התגובה. חוץ מזה, מה עוד רצית? לשאול אותה אם יש לה ילדים ? להיכנס לתוך נפשה? להבין אותה? החוויה קובעת את התודעה. את זה למדתם בסמינר. איך תבין אותה?

- זאת הבעיה שלנו. שלא מסוגלים להבין אותם, את הפועלים, את הפרולטרים האמיתיים, גם כשמדברים אתם. תגיד לי. אתה רוצה להיכנס לראשה של זונה. אתה יכול להיכנס לראשה של אישה? אתה, כגבר, יכול להבין אישה? גם פה החוויה קובעת את התודעה, תוכל להזדהות אתה? אתה כותב שירים.

אל תכחיש. אני מנחש. תכתוב לי שיר מנקודת ראותה של אישה. שיר אהבה של אישה לגבר. אחר כך נחזור להתמודד עם זהותה של הזונה.

אלישע לא רצה להתעמת. מצד אחד רחש כבוד לעקיבא, מצד שני היה במידה מסוימת תלוי בו. לו זה היה רק אינטרס היה עונה לו בתוקף, אבל כאמור, הוקיר את עקיבא. גם חיבב אותו.

- אתה צודק. טוב שסיימנו. אני לא אוהב לחטט בנפשו של הזולת. אני לא צהובון. מצד שני אינך צודק. ניתן להבין את הזולת. אפילו עם כלב אני יכול לדבר. כאשר אתה מספר את סיפוריך לילדים, אתה לא מבין אותם?

- פעם הייתי ילד

- גם היום, כדי להבין אותם, אתה חייב להיות ילד.

- איך שלא יהיה, אין לנו על מה להצטער. בוודאי לא אתה. אתה כבר מכיר את השכונה. ויש לך ידידה, אם יהיה צורך. אם הסובלימציה – מצוות התנועה המלומדה - לא תעזור לך הרי יש לך פרוסטיטוציה.

- את זה אתה אומר לחניכים בתנועתך, עקיבא?

- לא בדיוק, לא בניסוח הזה. אני רק מספר את מה שאמרו חז"ל. אם היצר תוקף תלמיד חכם והוא לא יכול לגבור עליו, יתרחק מעירו, ילבש בגדים אחרים ויזדקק לזונה. העיקר אצל חז"ל, לא לבייש את הפירמה. הרי אנחנו, הרחקנו מעירנו. ואידך זיל גמור. (היתר לך ולמד).

אלישע צחק. ורשם לעצמו את הדרך.

את עקיבא הכיר רק מספר חודשים. עקיבא הגיע לברזיל לקראת מחנות הקיץ של חזית השחרור, התנועה החלוצית שהקימו ג'אנגו, אלישע ורנה (Rene), בין נערים יהודים ממשפחות דוברות גרמנית. תנועה מוזרה למדי ששילבה מרכסיזם מהפכני וציונות.

לעקיבא נודע על קיומה ובלי לרחם על עצמו נסע - באוטובוס – מבואנוס אירס לריו. השתתף בסמינר הבוגרים שהתקיים באתר כלשהו בסביבת ריו דה ז'נרו. יחד עם המדריכים והחניכים סחב את המטלטלים של המחנה.

עקיבא לא הבין למה עליהם לסחוב על הגב מה שניתן להעמיס על עגלה. לא שעקיבא היה עצלן. הוא ניסה להיות יעיל. ובעיקר ניסה להבין.

התשובה של ג'אנגו הייתה חד –משמעית.

- נוציא להם את הבורגנות דרך התחת.

עקיבא רשם לעצמו שאכן – אם זאת הכוונה - הרבה בורגנות נשרה ממנו ומהחניכים.

לגבי עקיבא הסמינר הזה בסביבות ריו היה תערובת של רומנטיקה וסוריאליזם. עשרות נערים ונערות יהודיים – מריו, מסאו פאולו, מפורטו אלגרה - יושבים מסביב לשולחן עץ ארוך וג'אנגו, אלישע ורנה מסבירים בפורטוגזית את עקרונות המרכסיזם המהפכני אותו מזווגים, זיווג מוזר בציונות חלוצית. זאת לאור מנורת לוקס. לו היו מתעלמים מהתפאורה שבחוץ, מהעצים הטרופיים, מהליאנות, מקולות הג'ונגל, הרי המחזה היה יכול להתרחש אי שם ברוסיה או באוקראינה של שלהי המאה ה19.

לכן לא היסס כאשר בשיחה עם אלישע הזכיר את הנרודניקים. החברה היו טבועים בעולם מושגים שונה.

עקיבא הצדיק את המהפכנות. גם אם ידע שהיא חסרת תועלת. מי יכול לראות את הצירוף המחפיר של עושר שופע ועוני מנוון – את הפאבלות (מגורי העוני) הנושקות לבתי הפאר של קופקבנה, בלי לרצות לפוצץ עולם זה? היה לו ברור שנערים אלה חיים בסתירה קיומית – בנים מהפכניים להורים בורגנים. סתירה לא חדשה. רק קיווה שהמהפכנות תביא אותם לישראל.

תוך כדי השליחות היזומה שלו בקרב "חזית השחרור " עסק בתחביבו : אילן היוחסין. גילה בריו ענף לא מוכר ולא מזוהה של משפחתו – יזרניצקי. לא הצליח לזהות את הקשר. אבל דרכם נודע לו שאבא פרידריך קריגר, אביו של אלישע, הוא בנה של רחל יזרניצקי.

הלך אל ביתו של אבא קריגר. בשמחה של מי שמי שמשלים פאזל, ווידא עקיבא את השם השלישי בין בניו של אפרים צבי יזרניצקי: חיים, שנשאר לבסוף באוקראינה, גרשון, סבו שהגיע לארגנטינה ורחל שנישאה לקהת קריגר והגיעה אתו לגרמניה. כפי שהוא סיכם אז לאלישע: יש לנו אותו סבא רבא. אנחנו בני דודים.

בפאזל היו פרטים לא פחות מעניינים. אבא, בנם של קהת ורחל, היה קומוניסט דבר לא נדיר בין יהודי גרמניה ונשא לאישה את מרגרט לבית לייפהארט, ממשפחה ארית טהורה - כפי שיוגדר על ידי הטמאים - גם היא קומוניסטית נאמנה.

ייתכן והענף הזה היה נטמע בעם הגרמני ונעלם מאילן היוחסין.

לולא היטלר.

קהת הספיק לצבור הון. הספיק להעביר חלק אל חוץ לארץ. הלילה שבין ה29 לשלושים ביוני 1934 היה ליל הסכינים הארוכות. מנהיגי ה.A.S (פלוגות המחץ של המפלגה הנאצית) נרצחו או הוצאו להורג במהלך שהיה מיועד להבטיח את שלטונו של היטלר ואת תמיכת הצבא בשלטון זה.

קהת היה Ost-Jude (יהודי ממזרח אירופה). לא הייתה לו זיקה לגרמניה ופחות מזה אמון בגויים נאורים. משטר שהורג את תומכיו לא יחסוך את חיי אזרחיו. בראשית אוגוסט הם כבר היו בברזיל. אבא – פרידריך בשמו הגרמני - ניסה להתנגד. הוא היה קומוניסט נאמן. אבל יותר מזה היה בנו של אבא. מרגרט לייפארט, שמשפחתה הייתה קשורה בתולדות גרמניה, התנגדה. אבל כולם נסחפו בפעילותו של קהת. עזבו את גרמניה.

קארל לייפארט, אחיה של מרגרט, נשאר, להילחם את מלחמת הסוציאליזם. הוא נרצח.

אבא הגיע לברזיל עם אשתו ובתו, גם היא מרגרט. היה לצידו של קהת בפיתוח עסקי היער.

אלישע נולד הרבה יותר מאוחר, ב1940, כאשר המשפחה הייתה כבר מבוססת. אבא המשיך להיות

קומוניסט, אבל נשמע לקהת ומל את בנו, שהיה גוי לפי ההלכה. לקהת קריגר היה היגיון משלו :"כולנו בני אדם אבל אם הם רוצים שנהיה דווקא יהודים, אנחנו נהיה יהודים, כל מה שיותר יהודים" למרגרט לייפארט לא היה קשה שבנה יהיה קשור לעם בעלה ולא לרוצחי אחיה.

לאחר שעקיבא התוודע אל תולדות המשפחה, גבר עניינו בצעיר הזה, אשר היה בהחלט קרובו. אך בנוסף לכך אדם מוכשר וחביב.

כמו כולם בתנועתו הוא היה קיצוני מבחינה פוליטית. דגל אדום מתנפנף ברוח ופולט סיסמאות.

אבל היה בו פיכחון מסוים. הוא ידע שהמשטר הסובייטי הוא רודני. בעיקר הייתה בו לחלוחית של הומור, של אירוניה, של ראייה סלחנית יותר כלפי הזולת וכלפי עצמו. לעומת חבריו – וג'אנגו במיוחד – אשר ירשו מהוריהם את הקשיחות ואת הרצינות, אלישע היה רך יותר, גמיש יותר, נוח להתרצות. הוא בעצמו הגדיר את דרכו:

- הם רוצים סוציאליזם בקצב של מארש. אני הייתי רוצה סוציאליזם בקצב של סמבה.

עקיבא לא הצליח להטות אותם אל תנועתו, כפי שקיווה. "חזית השחרור" על חניכיה ומנהיגיה, הצטרפה אל "השומר הצעיר", התנועה החדשה פיזרה את המנהיגות הישנה. ג'אנגו נשלח לאורוגואי,

רנה לבואנוס אירס ואלישע לשקם את הקן ברוסריו.

בדרכו אל רוסריו, הגיע אלישע לבואנוס אירס ונפגש עם עקיבא. זה שמח להפגיש אותו עם בני משפחתו הענפה, כנציג של ענף נעלם של היזרניצקים. הוא גם הבטיח להסדיר לו מגורים ברוסריו. בזכות קשריו כפי שסיפר לו היו שם קרובים. מצד אמו. הצליח להבין שהם קשורים בצורה כלשהי למי שלימד את אמו של עקיבא לקרוא את השפה החדשה לאחר שהגיעה מאוקראינה.

הגיעו לבית ברחוב סאן לואיס, רחוב היהודים. קרוביו הרחוקים של עקיבא כבר חיכו להם. הפתעה קטנה. גם בתם הצעירה של המשפחה מחכה. היא חניכה בתנועה. מדריכה. ציפורה. ציפורה פייגעלע. יש גם אח צעיר. נראה כבן תשע. שמו הפעם בעל צליל נוכרי מובהק: קארלוס. אלישע רושם לעצמו. קארלוס, אח של ציפורה, כמו קארל, אח של אמו. גם הוא בתנועה. ציפורה, כך מסתבר היא בת שש-עשרה. בין פרט לנתון, אלישע מביט בציפורה. בחורה נאה, נמוכת קומה, על פניה נמשים, שערותיה האדמוניות כהות קלועות בצמות ארוכות, עיניים חומות. יש לו מן תחושה של déjà vu. הוא ראה קודם את פניה. תוך כדי מבט, עיניהם נפגשות. היא מביטה בו. אולי גם הוא, לגביה deja vu?

אלישע שמח. גם אם התנאים הטכניים לא יהיו כל כך טובים, טוב שיש לו כאן חברים. הוא כבר מרגיש נערץ. הוא השליח הצעיר שלהם. מי שאמור לעזור. עקיבא, שכצפוי נושא את נטל הדיבור, אינו חוסך שבחים. שבחים שלמעשה תואמי אמת. הוא אכן אקדמאי והספיק ללמוד חשבונאות. מדבר גרמנית – ויידיש מגורמנת כצפוי – אבל גם שולט באנגלית. עקיבא מרבה בשבחיו. מאחר שכל המחקרים באילן היוחסין של אביו, לא הצליחו לגלות רב אחד אלא שוחטים וקצבים, הגיע למסקנה שתפארתו לא תהיה על ייחוס אבות, אלא על ייחוס בנים.

- וספרדית? שואל קארלוס

- היה שנה באורוגואי. לא מבחינים במבטא.

עקיבא לא וויתר על הסבר הזיקה המשפחתית ביניהם. הסתבר שהמארחים הכירו את היזרניצקים והדברים לא היו כה מוזרים, כפי שנשמעו לאלישע. מתוך סיבות השמורות אתו לא פירט עקיבא את ענף הלייפארט, אם כי ציין שהדוד קארל נרצח על ידי הנאצים.

המשפחה ניסתה להבהיר את הצד הטכני.

יש חדר בטרסה – בגג המרוצף. פעם גרה שם המשרתת. יש אפילו בית שימוש קטן. וזה נוח.

אם ירצה יוכל לתת את הכביסה שלו למשרתת, תמורת תשלום סביר. אם ירצה לאכול עם המשפחה יוכל, גם תמורת תשלום סביר, בשעות הרגילות. יהיה לו מדור במקרר ואפשרות לבשל לעצמו.

עלו לראות את החדר. רחוק מחדרו בבית ההורים שבאבנידה אטלאנטיקה, בקופאקאבנה. רחוק.

חדר קטן ושתי דלתות. מאחורי הדלת הרגילה, דלת שנייה, כולה כמעט רשת של חוטי ברזל

דקיקים. אפשר לפתוח את הדלת הראשונה ולהשאיר סגורה את הדלת השנייה, כך שהאוויר יחדור אך לא הזבובים.

- אפשר ליהנות מהבריזה שמגיעה מהנהר - הסביר האב.

הטראסה, מרוצפת מרצפות אדומות כהות, זולות. מקצה אל קצה, בטרסה, מתוחים חבלי כביסה. מגבות, סדינים וכלי לובן מתיישבים לרוח ולשמש. שוב נזכר אלישע בבית הוריו. מהמרפסת היה ניתן לראות את החוף ואת האוקיאנוס האטלנטי הסמוך. מרחבים, מרחקים. הבית כאן היה יחסית נמוך. מהטרסה ראו גגות נוספים, עוד טרסות ועוד חבלי כביסה. בתי חרושת. תיאורטית אי שם היה הנהר. לא נראה, מוסתר על ידי נוף עירוני תעשייתי. אלישע ראה את עצמו חוזר בלילה ועושה את דרכו בין חבלי הכביסה.

השאירו אותם לבד. שירגישו בנוח

- זה די עלוב, עקיבא

- מה רצית? וואלדורף אסטוריה? זה זול. אל תסמוך על התנועה. תאמין לי שבמחיר הזה הוא הדבר הטוב ביותר שתשיג.

לעצמו סבר אלישע שהעניין לא כל כך נורא. סך הכל הוא חייל באיזו מלחמת מעמדות עולמית.

כמה דירות החליף לנין כשהיה בפטרבורג, שהיום נקראת על שמו. חוץ מזה הנערה ואחיה. החום בעיניהם.

עקיבא שינה נושא

- תגיד לי, שמת לב איך הנערה מסתכלת בך? זה לא כלול במחיר.

- אל תסבך אותי ואני לא אסתבך.

סיכמו את הפרטים עם המשפחה.

- תרשום מה שאני עושה למענך, אלישע. לא הייתי עושה למען שמוצניק אחר. אבל אתה בן דוד.

עקיבא נפרד והתפנה לתנועתו.

האב נסע עם אלישע במכוניתו והביא את חפציו. לא היו רבים. אלישע התמקם בחדרון שבגג.

ירד לסלון והתחיל לשוחח עם ציפורה על הקן.

עכשיו שהיו שניהם יכול היה להסתכל בה בשקט. בצורה כלשהי היא הייתה דומה. דומה למי?

נערה קטנה, לא נמוכה מדי, אבל קטנה. שתי צמות. צמות ארוכות. מגיל שתים עשרה אינה מסתפרת. עיניים חומות, חמות. הנמשים על פניה. שפתיים מלאות. כיצד מנשקות? מדברת מהר אבל בשקט. הוא מנחש שהיא יודעת לשיר, שמיטיבה לשיר.

היא אישרה לו שהיא במקהלה של בית הספר התיכון היהודי. היא מנסה לארגן מקהלה בקן.

היא אוהבת לשיר שירים ביידיש. האם הוא יודע?

הוא לא כל כך ידע.

- הנה יש שיר שתורגם לעברית: "רייזלה".

היא שרה בקול ערב, משתדלת לא להישמע כזמרת. שרה בקול טבעי, כמי ששר לילד. הוא שומע. בצורה מוזרה מזכירה לו את מרגרט, אחותו. לא, אחותו אינה נמוכת קומה, הוא זוכר אותה כנערה. הלא הוא נולד כאשר היא הייתה כבר בת אחת עשרה, האח הקטן לאחות מתבגרת. גבוהה וזהובת שער, כמו אימא. אבל גם לה היו צמות ארוכות. ונמשים. ושפתיים מלאות שידעו לנשק. הוא זוכר את נשיקותיה על לחייו, על ראשו. נשיקות אחות אוהבת. גם מרגרט ידעה לשיר.

היא שרה ומסתכלת בו. שוב. גבוה. משכמו ומעלה. ורחב כתפיים. שיער זהוב. אף ישר. כמעט דוגמן. חבל ששפתיו דקות מדי. היא הייתה רוצה שפתיים מלאות יותר. העיניים? עיניים כחולות מתחת לגבות עבות שכמעט נפגשות. יש סרטים על המערב הפרוע. הגיבור, מבוגר, קשוח, שבע קרבות מגיע לעיירה, הנשלטת על ידי הכנופיות והוא נלחם ברשע. מצטרף אליו הנער המקומי הצעיר, התמים, הנלהב. גם הוא נלחם ברשע. עיניו כחולות. אלישע.

- ממי ירשת את העיניים הכחולות? עוברת נושא.

- מאימא. גם למרגרט, אחותי, יש עיניים כחולות – ידענותו אינה מתאפקת - מכיוון שזאת תכונה רצסיבית, ברור שגם מצד אבא קיבלנו גן תכלת.

קארלוס צץ מאי שם. הוא גם שמח לאח הבוגר שסידר עקיבא.

איך פועלים חוקי הגנטיקה במשפחה זאת שואל את עצמו אלישע. כי קרלוס הוא שחרחר. עיניו גדולות.

אלישע מחפש דרך למתן את עניינו של קארלוס בשיחה. הוא רוצה להמשיך ולדבר – כמובן על ענייני הקן - עם ציפורה.

- עסקתם במרכסיזם?

- לא יותר מדי.

- נעביר סמינר.

אלישע הוגה רעיון שיש בו מן המועיל ומן ההנאה - אני אכין אותו אתך. זאת אומרת, את תהיי הראשונה לשמוע את הטיוטה. לפי התגובות והשאלות שלך נעביר את הנושא לשכבה כולה.

גם היא נלהבת. מושגיה במרכסיזם קלושים. אבל עם אלישע כמורה היא מוכנה ללמוד הנדסת המרחב.

אלישע עלה לחדרו וחזר עם "עקרונות יסוד של פילוסופיה" מאת ז'ורז' פוליצר בספרדית. ההוצאה בספרדית הייתה חדשה – מ1961 - אבל הספיק להכיר אותה. מה שהיה טוב ל "אוניברסיטה של הפועלים" בפאריס עשוי להועיל בקן. הספר כתוב ברוח דידאקטית, בנוי שאלות ותשובות. תוך כדי ירידה העיף מבט על הפרק הראשון, שעניינו החומר ורוח. ויתר על המבוא.

התחיל להסביר. האם פוליצר שלימד בפאריס בשנות השלושים חשב שצעיר ברזילאי יסביר את המרכסיזם, בעזרת שיטתו, לחניכי התנועה החלוצית? ספק.

ציפורה התגלתה כנערה אינטליגנטית. לגבי השאלה שמציב פוליצר בסוף הפרק הראשון: האם האדם חושב מפני שיש לו נפש או חושב מפני שיש לו מוח – הייתה לה תשובה מוחלטת וצפויה.

מי שהוכיח כושר ספיגה לא מבוטל היה קארלוס. הוא היה שותף – אמנם אילם – בשיעור הראשון. העיניים השחורות, הגדולות הראו הבנה. האם הוא רק בן אחת-עשרה?

התחילה שותפות מהנה. ציפורה הייתה יד ימינו של אלישע. השותפת שלו בענייני השכבה הבוגרת, המדריכה של המתבגרים, שהיו צעירים ממנה בשנה.

בעצמה העבירה נושא לשכבה. היה לה ספר בספרדית: "מסורות ומנהגים יהודיים" של ארנה שלסינגר. בעזרתו ובעזרת התנ"ך לימדה נושא טעון : "זהות יהודית". אלישע עזר לה בעיבוד הנושא, באיתור הדגשים הרצויים לתנועה ציונית חילונית. לא תמיד היא קיבלה את דעתו. כאשר רצה להכין ארוחה חגיגית ליום כיפור – התרסה חילונית – היא התנגדה.

- אתה יכול לאכול. אבל לאכול חגיגית ? אם אתה מדגיש את האוכל, אתה למעשה תומך בתוכן, אמירת "לא" היא הפן השני של אמירת "כן" מצד שני, למה להרגיז ? נתרכז בתוכן. נדגיש שיש מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. נעשה כעין מדורה שבה פותחים את הלב.

הוא השתכנע. תפס שיש לידו אדם ולא מקלט. ושמח.

לגבי חגים ומועדים אחרים המלאכה הייתה קלה. ההסברים החילוניים אפילו התבקשו. מה טבעי יותר מאשר לראות את פסח כחג חירותנו, חג אביב ואהבה, לקרוא את שיר השירים ולרקוד את המנגינות המבוססות על הפסוקים: "אנה הלך דודך היפה בנשים, אנה הלך דודך, ונבקשנו אתך", "דודי צח ואדום, דגול מרבבה", "דודי ירד לגנו, לערוגות הבושם" "ואתי מלבנון, ואתי כלה תבוא". תוך כדי חיפוש אחרי שירים ורעיונות התאהבו בפרק ה': "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק"

- פתחי לי רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותיי רסיסי לילה

- פשטתי את כותונתי. איכה אלבשנה. רחצתי את רגלי, איכה אטמפם.

- דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליי. קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו צור, ואצבעותיי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו".

גם התרגום הספרדי קסם להם.

- אתה יודע, אלישע? הדבר המופלא הוא שקטע זה נמסר דרך עיניה של האישה. הגבר מידפק לדלתה והיא מסרבת ומתחרטת. זאת שירה של אישה לאהובה.

פסח היה לחג יציאת מצרים, חג חירות, ביחד עם זאת חג אביב ואהבה. גם אם בחצי הכדור הדרומי התרחש בסתיו.

בשבועות הדגישו את הביכורים, על מטען הזיקה לחקלאות. אלישע, שלא יכול היה להתעלם ממתן תורה הדגיש את השוני בין התורה, המעודדת את העבד הבורח, על פני חוקי חמורבי. כמובן המחיזו את מגילת רות. לגבי החניכים היה לאלישע חשוב לציין את המעבר של רות המואבייה, בן עם זר, לעם היהודי, את דבקותה במשפחתה החדשה. הנושא לא היה זר לו. גם מרגרט לייפארט, אמו, הלכה אחרי חמותה וחותנה, אל ארץ אחרת. גם היא אמרה עמך – עמי גם אם לא הוסיפה: אלוהיך אלוהי. ציפורה שמה לב לתעוזה של רות. היא גיבורה פמיניסטית, אסרטיבית, המתכננת את צעדיה.

- גם הסיפור עם בועז בגורן? במקרא מייחסים את התכנון לנעמי.

- אתה היית אומר שזאת מלאכתו של הסופר המאוחר. לפי הרגשתי רות הייתה היוזמת.

נשארו במקרה זה צמודים לטקסט המקראי.

מעודד על ידי השותפים פנה אלישע לשיקום הקן השיג בית חדש. הקים קן נוסף בשכונה

אחרת, אליו שלח את ציפורה עם החניכים שלה. יזם עבודות שונות. אחד החברים בנה גריל שאפשר לשכבות הבוגרות לארגן להם מסיבות אוכל כאוות נפשם. באותן מסיבות, כנוהג המקום – שומו שמיים חלוציים - היו שותים יין.

אלישע היה בא מוקדם. עוסק במשהו ומחכה לבואם של החניכים, קושר שיחה אתם. לא הם לא היו אלמונים. היו להם פנים.

דרך אביה של ציפורה השיג עבודה. חברה שעסקה ביבוא וייצוא שמחה להעסיק את הבחור המשכיל שלא רק למד אלא גם ידע אנגלית. הוא שמח. זכר את עצתו של עקיבא. לא להיות תלוי. תפיסתו של הסוציאליזם הייתה לא מאוזנת במקצת. אתה חייב לעזור לזולת. אין כל חובה להיעזר. בהנהגה הארצית רצו שיהיה רק פעיל בתנועה. "שיקדיש את כל כוחו וזמנו לתנועה" הוא סירב.

- "מי שאינו עובד אינו אוכל" חזר באוזני המזכיר, בשינוי מה, על דברי הזונה. הם דווקא זיהו סיסמה קומוניסטית. "מכל מלמדי השכלתי " ענה להם באמרה אחרת.

היום התמלא. הוא היה קם בבוקר, הולך לחברה המסחרית ומנהל את התכתובת הבינלאומית שלהם, חוזר הבית, אוכל עם ציפורה צהרים והולך לקן.

הוא הצליח. החניכים ידעו שהוא יהיה שם. נוח היה גם להם להיות שם. הייתה לו כריזמה.

לא רק קרלוס נמשך אליו. לשכבות הצעירות היה מספר סיפורים עם מוסר השכל. של י.ל. פרץ. אבל גם של או' הנרי. מנתח אתם את הסיפורים. גם כשמוסר ההשכל לא תאם את תפיסות התנועה.

הכל עם צפורה. בלילה היו חוזרים ביחד. מתאמים. חלק מן הדרך עשו ברגל. בכוונה. הלכו בנחת ברחובות הארוכים של עיר תעשייתית זאת, נטולת חן.

הלכו ביחד ודיברו. לרוב הוא דיבר. היה כמעיין המתגבר והיא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

היא הייתה מאוהבת בו. למעשה מהרגע הראשון. האם התאהבה במדריך, או פשוט בגבר הצעיר, בעל עיני התכלת שהיה, במקרה, המדריך. איך יהיה כאשר יתבגר ? ימשיך להיות נמרץ, החלטי. נועז. האם היה נועז? צ'ה גאוורה למד באותו בית ספר תיכון בו למד אביה. היה נועז ונרצח. האם היא רוצה שיהיה נועז? און שמא עדיפה עוז רוח – עזות מחשבתית.

לעתים רחוקות נסע לבואנוס איירס, להתייעצויות וכנסים. אם לא נסעה אתו ספרה כל רגע. בגללו התחילה לבשל. כאשר אימא לא הייתה בבית הייתה צפורה ממלאת אחרי הוראותיה ומבשלת את הארוחה המשותפת. לא משהו. סטייקים, שניצלים, עוף מבושל. היא שהרגישה אישה משוחררת, הייתה לעקרת בית. אלישע היה עוזר לה. נהנה.

הוא החזיר לה אהבה. בהתחלה חשש. אולי יש כאן מצדו ניצול של מעמד ? נתן לעצמו לזרום.

היו עוצרים בפארק שבדרך. הפעם הראשונה נישק אותה, בהיסוס. לאחר מכן התחנה הייתה מתחייבת.

אלישע לא הרגיש נוח. רצה להמשיך. לא להישאר בפרוזדור. אבל ידע מספיק על המשפחה הבורגנית כדי להבין שהוא אינו יכול לסבך את ציפורה.

כך שהיחסים היו כמעט אפלטוניים.

על יחסי אהבה אלה העיבה – מבחינתה של ציפורה - עננה אחת : ברוריה. היא הייתה חברה בשכבה, אבל מבוגרת מציפורה שלמעשה 'קפצה שיכבה'. ריכזה את חוג המדריכים והדריכה קבוצה צעירה. בחורה שטנית, דברנית, שנטלה בחדווה לידיה תשעה קבין של כל שיחה. אך לא פטפטנותה הפריעה לציפורה. גם לא הצחקוקים הבלתי פוסקים והלא מובנים, כאילו פוליצר – זוכרים את עקרונות היסוד של הפילוסופיה – היה סידרה קומית. גם לא ה'ענטוז' שבתנועותיה כולם – כולל ציפורה – הבינו שהיא 'מתה' על אלישע. גם אלישע הבין אבל שמר מרחק.

כאילו בתשובה לאהבה בלתי מפורשת אך גלויה של ברוריה התחיל אלישע לכתוב שירים, שירי אהבה מפורשים, בספרדית עליה השתלט, כפרש צעיר על סוסה אצילה.

Te canto, amada - canta conmigo, rumor de arpegios, la madrugada

Cae el rocio sobre las hojas y escribe en gotas, tu nombre, amada

Al mediodia cantan tu nombre las grandes fabricas

Y desparraman tu nombre al viento las poderosas rugientes maquinas

אשיר לך אהובה, ושר ביחד, תצליל בלחש, עמוד השחר

על העלים הטל יורד לו, כותב את שמך ברסיסים, אהובה.

בצוהריים בתי חרושת שרים את שמך

ומפיצים את שמך לרוח המכונות הרועשות באון.

שיר זה ועוד רבים כתב לה אלישע.

בבית ישבו בסלון והמשיכו לשוחח. לעתים קרלוס היה מצטרף ושומע בדבקות שיחות על עולם אחר ומופלא. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". בבית היה פסנתר והיא ידעה לנגן. לא הייתה אומנית, השתדלה לנגן כפי ששרה, בטבעיות, כמי שמדבר בתווים, ללא פאתוס. אלישע היה מביא תווים – לעתים קרובות של מלחינים סובייטיים וביחד לומדים את השיר.

היא אהבה לשיר. "קול באישה ערווה" יגידו ואנו נגרוס: הערווה בשומע. כי אלישע נמשך לקולה.

לחדר שלו, בגג המרוצף, לא היו עולים, בבחינת גג נעול. הוא לא הרגיש נוח. היה זה בהחלט חדר של רווק. גם מפניה שמר על עצמאותו והקים לו ממלכה משלו. רק למשרתת נתן להיכנס מדי שבוע ולערוך ניקיון יסודי. קודש קודשים של פרטיות בלעדית בטרסה מרוצפת באדום כהה.

כאמור לא היו עולים לחדר שלו. כדי לא לתת פתחון פה. אולי כדי לא לפתוח דלת לשטן.

יום אחד הגיע לעיר ראש המשלחת. ביקש לשוחח עם ציפורה ביחידות.

ציפורה, מתוך נימוס, הסכימה. אלישע זעם.

- אם זה ביחידות, אני הולך הביתה. – אמר בזעם. ועזב את הקן, שלא כדרכו, בצהרים.

השליח היה גלוי לב.

- אנחנו יודעים על היחסים המיוחדים שביניכם. רציתי לתת לך שקט נפשי ולנהל אתך שיחה בחופשיות.

- על מה?

- על המכון למדריכים. אלישע מבוגר ויעלה בזמן הקרוב, לכל היותר בעוד שנה או שנתיים. מישהו צריך לרכז את המקום. וצריך להכשיר אותו.

- למה אני ?

- הוכחת את עצמך. הקמת את הקן השני בעיר. יחד עם אלישע ארגנתם סמינר לזהות יהודית שיכול לשמש דוגמה. אין טובה ממך. המליצו עליך במקום.

בהבזק התברר לציפורה מה – ביתר דיוק מי – מקור היוזמה. ברוריה. מבחינתה של ברוריה התוכנית ברורה והרווח גלוי. במצוות התנועה ציפורה תיעלם אל מאחורי הרי הארץ. הזירה תהיה פתוחה לה. ול'ענטוז'

- בתוכנית לא לקחת בחשבון את היחסים הידועים לך, כדבריך, ביני לבין אלישע?

- חשבתי. אך יש לחשוב גם על התנועה.

- אתה מבין שאתה גוזר עלינו שלוש שנות ניתוק?

- למה ניתוק? אין מכתבים, אין טלפון?!

ציפורה הייתה צעירה שלווה, אבל הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. הבליגה.

- אתה יודע שאני קטינה.

- למה זה שייך לנושא?

- ההורים לא יתנו לי לצאת. בוודאי אם אני לא אבקש.

- אני רואה שאת מתלבטת. אל תמהרי להשיב.

נפרדו. ציפורה רצה הביתה. לקחה שני אוטובוסים. וויתרה על הפארק "שלהם". עלתה לחדר

שבטרסה.

הוא הגיע לפניה. היה עצבני. הבין שהשיחה ביחידות הייתה לה קשר אתו. החליט שההתעמלות היא דרך טובה להרפיה. הוריד בגדים. רק בתחתונים צמודים על גופו התחיל להתעמל. כפיפות ברכיים. גוף זקוף. זרועות מושטות לפנים. הפנית הגוף ימינה ושמאלה.

כאשר ציפורה עלתה ראתה אותו דרך דלת הרשת, מתעמל. האור הבוהק של הצוהריים חדר פנימה והאירה את הגוף האהוב. פעם ראשונה ראתה אותו כמעט במערומיו. גוף צעיר. לא שרירי. אך מעוצב. ההתעמלות הרכה הבליטה את השרירים, את רגליו, את ידיו, גוף יפה ורך. ניחשה את כחול עיניו, את זהב שערותיו. פרק ה' בשיר השירים זימר מתוכה : ראשו כתם פז...ידיו גלילי זהב ממולאות בתרשיש...שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, מראהו כלבנון... המראה דרך הרשת העניק לו איזו איכות של תמונה ישנה. תמונת רנסאנס שהולבשה על ידי הצנזור תחתונים הדוקים. פעם ראשונה שהיא ראתה אותו עירום, כמעט עירום.

היא התעכבה, הסתכלה בו וקלטה אותו במלואו כשהוא ממשיך בהתעמלות ובידיים על המותניים פונה שמאלה וימינה. חזרה על עקבותיה וקראה לו כאילו רק עכשיו הגיעה אל הטרסה:

- בוא, אלישע, יש חדשות

הוא ירד. היא סיפרה לו את תוכן השיחה. כולל המסקנות על תפקידה של ברוריה.

הוא בהחלט דחה את התכנית. נסעו בזרה לקן, נפגשו עם ראש המשלחת.

- אנחנו שניים. מעכשיו והלאה תדעו לכם. אנחנו שניים. – אמר אלישע.

- אתם שניים. מה עם התנועה?

- אין תנועה בלי אנשים.

- מה אתה אומר?

- אם אין בני אדם בתנועה, לא יהיו בה אנשים.

ציפורה הבינה שהויכוח עלול להסתיים לא טוב. החליטה לסיים עכשיו.

- אתה יודע כבר שלא אצא. אולי נסיים כך. שאתה צודק והתנועה צודקת. אבל אני לא אצא

ראש המשלחת חזר לבואנוס איירס. שם החליטו שלא כדאי להקצין. סך הכל שליח טוב, סניף מתפתח. אז ברוריה תצא לא למכון.

הם נשארו שמחים באהבתם ובניצחון שכנראה השיגו על הממסד התנועתי. המשיכו לעבוד במרץ

זיכרון אותם צוהריים לא הרפתה מציפורה. היא ראתה קודם גברים בבגד ים. אף אחד מהם לא היה אהובה. אף אחד לא נתגלה מאחורי דלת רשת במעלה הטרסה, בקודש קודשים של חולין.

בלילות, כמאמר פרק ה', היא ישנה ולבה ער.

השיקולים, שיותר משנאמרו נרמזו, שנאלמו בהסכמה, ושהשאירו את הקשר ביניהם בפרוזדור, היו גם לה ברורים. מה באמת קורה? הם אינם בוגרים מספיק? היא הייתה בוגרת בעיניה. נכון, קטינה אבל בוגרת. הוא עם הרצינות ה"ייקית" התהומית, עם האחריות הכוללת שהוא היה רגיל לקחת על עצמו, בלי היסוס, בכל עניין, כאילו רק הוא טעם מעץ הדעת, אי שם בגן העדן. כמה שנים? עד העלייה?

וכל הזמן היחסים ביניהם נעים בין הפארק לסלון. אנשים צמאים במדבר שיש להם נאד מים מלא לרשותם. ואינם שותים.

באחד הלילות היא פשוט קמה. כותונתה על בשרה עברה בשקט ליד חדר ההורים ועלתה אל הטרסה, אל חדרו.

בשקט פתחה את הדלת, שהוא לא נעל אף פעם. נשכבה לידו, כמעט כמצוות נעמי לרות כלתה.

הוא נהג לישון כשרק תחתונים צמודים על גופו. גם אותו לילה. המגע הרך העיר אותו. כשהתעורר הבין מיד. הלא הוא היה אמון על מחשבה דיאלקטית.

- את בטוחה? שאל שוב אותה ברצינות תהומית, הבודקת תחומים.

- אתה בטוח – קבעה בלי לשאול.

והוא, לאחר שהעמדה הפילוסופית הובהרה, היה כמו בסלון, כמעיין המתגבר.

היא לא הייתה כבור סוד שאינו מאבד טיפה. כי אלישע, באותה רצינות זהירה, דאג לאמצעי מניעה. רק אז בא לגנו וארה מור ובשמים. כי אכן יפה הייתה רעייתו ועיניה יונים מבעד לצמתה. פסוקי המקרא ששובצו בפעולות על אביב ואהבה השתרבבו להם עם טורים של לורקה.

כאשר ירדה, בשקט, אל חדרה, שניהם ידעו שיהיו מאז ביחד.

חייהם לא השתנו בהרבה, פרט ללילותיהם.

כשמלאו לה שמונה עשרה שנה עלו לנעמן, בגליל המערבי והצטרפו לגרעין של אלישע שכבר היה שם. ההורים לא שמחו על בתם שעולה רווקה. יחד עם זאת ידעו שהצעיר המשכיל אוהב אותה. אם לא שמחו, סמכו עליו.

קרלוס הצטער. אחותו עלתה עם בחיר לבה והוא נשאר בלי אח בוגר וחכם. בשנות העשרים לחייו עזב את התנועה והצטרף לשמאל הלא יהודי. הוא נרצח במהלך "המלחמה מלוכלכת" שניהלה הכת הצבאית.

כאשר נולד הבן הראשון, קראו לו שרלי קהת. קהת על שם סבא קהת שהחליט לעזוב את הארץ הארורה, שרלי על שם קארל לייפהארט שנשאר כדי להילחם בטמאים וקארלוס שנרצח על ידי נאצים חדשים.

שרלי קהת.

---

תמונה: קזימיר אלכימוביץ', שלהי המאה ה-19