העודף

דוניה רוסה ירדה מהאוטובוס בכיכר פלורס. ביתה נמצא חמישה רחובות דרומה משם, דרך ריברה אינדארטה.

היא חוזרת מבית בתה, אי שם בפארק סנטנריו. היא סבתא. חיכתה הרבה כדי לזכות בנכדים מבתה הבכירה בתואר זה. אימה הייתה סבתא בגיל חמישים, סמוך לבואה מאוקראינה. חייה, אחותה התחתנה עם אחד מהיזרניצקים והעניק לה נכד זכר שאפילו נשא את שמו של אבא נחום לזכרו.

דוניה רוסה חיכתה כמעט עד ששים. רק אז הבת מצאה את האדם המתאים. משורר. כזה שמפרסם את שיריו בעיתון. הרבה פרנסה אין מזה. אבל יש נכדות. גם זו לטובה. אחת נושאת את שם אימא המנוחה. דוניה רוסה מנסה לא להיות כפוית טובה עם האלוהים אבל באמת איפה הוא? נכון האדם הוא בעל מסור ואבא טוב. אבל פרנסה? בוודאי שאין משרתת.

טוב שיש סבתא. לעתים הבת צריכה לצאת. להשתתף בישיבת מורים כלשהי והבעל במערכת העיתון. אז מתייצבת דוניה רוסה על משמרתה הנעימה, לשמור מכל פגע על הראש השחרחר של הבכירה ועל הראש הזהוב של הצעירה. היא סבתא בכושר קרבי המסוגלת לכל משימה ובכל זמן.

לאחר שהבת הגיעה מישיבת המורים וקיבלה לידיה את הבנות ירדה הסבתא לפארק סנטנריו ועלתה לאוטובוס הישר אל כיכר פלורס.

אינה אוהבת את חמשת הרחובות שמפרידים בין הכיכר לבין ביתה. ברחוב הראשון יש קולנוע מפואר והוא מואר כיאה. אחר כך הרחובות חשוכים. היא לא צעירה. נכון. כושר קרבי. של סבתא. בנעוריה בכפר האוקראיני הרחוק הייתה טובלת בנהר ושוחה בו. עכשיו היא טובלת בחושך המאיים. במקום לחשוב על החושך היא מקיימת את הדין וחשבון המתמיד עם אלוהים.

אין ספק. לגביה - ולגבי משפחתה! אלוהים נמצא בין החייבים. בעלה עורך את החשבונות הגדולים: גלות, שואה, ישראל. הוא שר החוץ. היא שר האוצר עוסקת בחשבונות הקטנים. היא מטיחה האשמות בבעלה. דאג תמיד לאחרים. לחקלאים היהודיים כאשר היה מנהל באיקא (החברה להתיישבות יהודית בארגנטינה) ולחקלאים הגויים כאשר ניהל את הקואופרטיב. עשר שנים חיו ברווחה יחסית. בהמשך לגאות בא השפל. נכון להיות עני זה לא בושה. זה גם לא כבוד גדול. אבל, בינה לבין עצמה, אינה מאשימה את בעלה. האם להיות הגון וישר זה מידה מגונה. איך גומל אלוהים לבני אדם כמו בעלה?

על ידו היא למדה את מלאכת הנסים. כמו ישו היא הופכת את המעט לרבים, את הכסף המעט שהוא מרוויח לשפע הירקות והפירות – סוג ב' – שהיא קונה בשוק והופכת למאכלים סוג א'. שלא כמו ישו, ששמר את כוחו להזדמנויות חגיגיות היא עורכת נסים יום - יום, שעה – שעה. איך גומל אלוהים לצדיקיו התמימים? איך הוא גומל לבעלה?

בוודאי לא בשפע הון.

עם בעלה אלוהים מנהל חשבון מוזר. כנראה כתוצאה משגיאה בהנהלת החשבונות שלו. של הקדוש ברוך הוא. בעלה למד הנהלת חשבונות. והצטיין. רק למעלה יש מי שמנהל ברשלנות את עסקיו. פעם בנה הצעיר קרא לפניה מה שכתוב במפורש על אבא בתהילים ט"ו: "ה' מי יגור באוהלך – מי ישכון בהר קודשך. הולך תמים ופועל צדק - ודבר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו – לא עשה לרעהו רעה - וחרפה לא נשא על קרובו...כספו לא נתן בנשך - ושוחד על עני לא לקח". מי זה אם לא בעלה? בינתיים לקחו את כספו בנשך.

בהנהלת החשבונות השגויה של המרומים לא רק שלא זכרו לבעלה את חסד כל חייו. הוא סוחב שנים רבות את מחלתו. לא, לא מתים מקצרת. גם לא חיים בה. הנה היא יודעת. עכשיו בעלה עומד נשען על אדן החלון, נושם את נשימותיו הכבדות ומתפלל.

יש להם בית – עוד מעט תגיע אליו - הפונה אל הרחוב. כאשר הרחוב מגיע אל הבית הוא מתפצל ומשאיר את הבניין באמצע, כמו טירה המשקיפה אל האחוזה. רואים אותו מרחוק. בית יפה ומרשים. הם גרים בקומה השנייה, בחדרים שעברם מזהיר אבל בלוי. לידם, מעבר למחיצה, במחצית השנייה של הבית, גר משורר ידוע. בניה יודעים בעל פה את אחד משיריו: שבעים חלונות יש בבית הזה –שבעים חלונות ולא פרח אחד. בעלה עומד ליד אחד החלונות, החלון המערבי ומתפלל תוך התקף הקצרת.

על איזה חטא, שאף פעם לא חטא, מכפרת הקצרת? לשם מה הוא מתפלל לאלוהים שחשבונותיו שגויים? בענייני כספים הוא בוודאי יודע כבר שאין לו מה לצפות. אולי על שידוך לבנים הצעירים? אולי על לימודיהם? אולי כדאי גם לה בעניינים אלה לצרף את תפילותיה. להתנצל? היה צריך להתנצל לפניה. על העוני. אבל בעלה הוא אדם גאה. מתנצל רק לפני האלוהים.

תוך כדי הרהוריה בצדק המפוקפק של ה', חצה את הרחוב השני. אלברדי. המשיכה בדרכה. נראה היה לה שמישהו הצטרף אליה מרחוק. אולי אחד שיצא מהמועדון הציוני הסמוך? פעם בניה היו מבקרים בו. היא המשיכה בדרכה ושמחה לפגוש אנשים שהלכו לכיוון השני, אל הכיכר. עברה ליד הבית הישן שלהם באותו רחוב קצת לפני דירקטוריו. כבר לא היו אנשים נוספים. הרחוב היה שומם. פרט לאותו אדם שנראה היה לה שהצטרף לפני זה.

עכשיו היה לה ברור שהוא עוקב אחריה.

פחדה. ממה יש לפחד? מזמן אין לה כמעט תכשיטים. אם נשארה שרשרת הפנינים מימי נישואיה, היא עונדת אותה לחתונות. מה טעם יש לענוד את השרשרת בביקוריה אצל הנכדות? גם מהמוות היא לא תפחד. אמא עזבה את אוקראינה לאחר גל הפרעות שפקד את היישובים ב1905.בכל זאת פחדה.

מאחוריה לואיס גורוסטיסה זירז את צעדיו. ההחלטה גמלה בלבו כרבע שעה לפני זה. גם לו היו חשבונות עם אלוהים. בכנות הוא הרגיש שהוא בצד החייבים. החיים בורחים לו מבין הידיים. לומד. מרמה את עצמו. מילא. אבל את אמא! רווק. השיר מדבר על שלושה דברים: בריאות, כסף ואהבה. מה שיש לו זה אהבת אמא. לגבי אבא הוא כישלון. לואיס כועס על העולם. ובעיקר על עצמו, החיים לא רימו אותו. הוא רימה את החיים. אין לו אומץ בגרוש. אפילו להתאבד. חושב על סוג אחר של התאבדות: להיזרק לחיים, ללכת לאיבוד בהם מגיע לו! בוכה על עצמו כמו ילד. שונא את עצמו. לוקח את אקדח הצעצוע של אחיו הצעיר – הגאון הקטן, גאוות המשפחה, מכניס לכיסו גרב ניילון ויוצא לרחוב. כאשר פונה אל ריברה אינדרטה רואה את הסבתא. היחידה שהולכת מהאור אל החושך. נצמד אליה מרחוק. יש יותר מדי אנשים. חשוב לחכות להזדמנות.

ההזדמנות מגיעה כאשר דוניה רוסה חוצה את דירקטוריו. לואיס מלביש על ראשו את גרב הניילון, אוחז באקדח הצעצוע ונצמד אליה:

- תני לי את התיק, זקנה - פוקד עליה.

היא מסתובבת. בלי היסוס מוסרת לו את התיק. על הכסף המועט שיש בתיק לא כדאי להקריב את החיים. רק כאשר דוניה רוסה מסתובבת ומפנה את ראשה אליו. הוא רואה אותה. כמעט צועק. אבל מתאפק הוא מכיר אותה. יותר גרוע. הוא מכיר את בנה - אנריקה. משחק בקבוצת הכדורגל של השכונה. משחק טוב. לומד רפואה. מדקלם שירי גאוצ'וס. נכון. יהודי. אבל משחק כדורגל בשכונה ואוהב לדקלם שירי גאוצ'וס. יש יהודים כאלה. במיוחד אוהב לדקלם "אל תרביץ לה, אבא". מה יש לו? אצל היהודים האבות לא מרביצים לאישה. לא כמו אצל לואיס בבית. עכשיו יש לו בחורה ומצהיר שיסיים השנה את הלימודים שנמשכים כבר תשע שנים.

הוא מכיר מרחוק עוד אח, שהגיע לפני כמה חודשים מישראל. אינו משחק כדורגל. הולך תמיד שקוע במחשבה או בקריאה. מתוך נימוקים השמורים אתו הולך תמיד בשולי המדרכה, רגל עליה ולפעמים רגל ברחוב. וקורא. החבר'ה מכנים אותו 'שוליאנסקי' יש גם יהודים כאלה.

לואיס כועס שוב על עצמו. גם בתור שודד חובב הוא כישלון חרוץ. רק הוא מסוגל לתפוס כקורבן ראשון לשוד את אימא של שחקן כדורגל של השכונה.

הוא כבר בעניין .מחטט בתיק: מפתחות. כרטיסי אוטובוס. גלולות. עשרה פזות. מה חשבת שתמצא, אידיוט, אצל הזקנה? דולרים? יהלומים?

לואיס מוציא את עשרת הפזות מתוך התיק.

אחר כך נמלך. מוציא את הארנק שלו ושולף ממנו עשרה פזות.

- קחי עודף, גברת – מכניס אותם לתיק.

אחר כך רץ, בפרץ נעורים נשכח בכיוון ביתו, אי שם ברחוב אלברדי. את הקריירה שלו בתור שודד הוא לא ימשיך. הוא צריך למצוא בחורה - שתתמוך בו. אחר כך יסיים את הלימודים.

דוניה רוסה אינה מבינה. היא לוקחת את התיק עם ה"עודף" וממשיכה לביתה. היא די קרובה. מהחלון שלידו מתפלל אל אלוהיו רואה אותה בעלה. היא רואה אותו. ממשיכה את חשבונה עם אלוהים. כיצד לסכם את האירוע האחרון ? כמובן לגבי ה'. זכות או חובה.

ואתה אדוני? מה אתה חושב?