מנשה – עשוי ללא חת

"מי צועד בהולנד אם לא נח"ל". רק בודדים בין חיילי המחלקה השמיעו את הסיסמה. היתר היו עסוקים מדי בריצתם חסרת הקצב ובנשימתם הכבדה.

"נח"ל לא עוצר בעליה". מנשה, שצעד בין האחרונים, התאמץ להשיג את המחלקה ברגליו הקצרות, שלא היו מיומנות לריצות מעין אלה. למרות שצעידתו הפכה ריצה, נשאר גם הפעם עם המאסף.

המחלקה עברה כבר את מחצית המסלול הרגיל מסביב לבסיס וצעדה עכשיו במורד מתון במחצית השנייה. מנשה, שהכיר את המסלול, חישב את המרחק. עוד ארבעים דקות והסיוט ייגמר. המחשבה הזאת הקלה על נשימתו ונסכה מרץ חדש בשריריו. בין נשימה לנשימה הצטרף גם הוא למקהלה המדולדלת שהשמיעה את הסיסמאות.

"נחל לא עוצר בעליה".

בדיוק ברגע בו הצטרף קולו של מנשה לקולות חבריו החזקים ממנו נשמעה פקודת הרב"ט: "השמאל". משמאלם הסתעף כביש צדדי שהוביל לאי שם. מנשה חישב שנית את המרחק, ראה שהסיום התרחק וחזר לשקוע ברוגזו. – פוטה מירדה - פלט קללה בספרדית לעברו של עקיבא, חברו הממושקף שצעד שורה לפניו.

- הראשונים לעצור! במקום רוץ! – לאט - לאט הגיעו האחרונים והמחלקה חזרה למבנה המקורי.

- עמוד!

הרב"ט הוציא מכיסו פיסת נייר מעוכה וקרא בשמות שישה חיילים. מנשה השתומם בשומעו את שמו, בתעתיק ספרדי ובהיגוי עברי: מאנאסס קורנפלד.

- עליכם להתייצב בשעה עשר, בבגדי א', לפני משרד הפלוגה. יש לכם משפט מ"פ.

מנשה יצא מהשורה עם חמשת חבריו ועקיבא ביניהם. רצה לדעת מה פשר המשפט על לא עוול בכפיו וניגש לרב"ט.

- לא ידוע לי על מה אתם נשפטים - ענה גם לו וגם לעקיבא.

מנשה קיבל כמעט בהנאה את הידיעה על המשפט אשר ברגע זה שיחררה אותו מהריצה. הוא, חברו עקיבא וארבעת החיילים האחרים הלכו בכביש המוביל לבסיס. זה היה יום בהיר בראשיתו של סתיו וחמימות מתוקה ואימהית הייתה נסוכה על הכביש. עצי השדרה שניטעו לא מכבר והפרדסים שמעבריהם ערבבו גוונים שונים של ירוק. אחרי הריצה, גם אם התרמילים עדיין העיקו על הגב, היה ניתן לחוש ביופיו של יום. הסתכל בו בחליבה ובפליאה. עוד בהיותו בארגנטינה ראה נופים כאלה בלוחות של הקרנות הלאומיות. חשבם לנטולי מציאות, פרי דמיונם ומלאכת מחשבתם של אומני התעמולה הציונית.

צבעים כה טריים, חזקים, ירוקים לא ראה מעודו.

- נו, מנשה? מה אתה אומר? אשם? או זכאי - עקיבא על ידו, לא הושפע, כנראה מיופיו של יום.

- תאמין לי שאינני יודע על מה המשפט. ואתה, יודע על מה המשפט שלך?

- גם בשבילי זאת תעלומה.

הלכו ששת הטירונים על הכביש, כל אחד שקוע במחשבותיו וכולם טובלים בנוף, ככתמי חול

ביום שכולו שבת.

כמה דקות לפני השעה הנקובה עמדו מנשה ושאר החיילים שזומנו למשפט בשורה חזיתית, גבם אל דלת המשרד. מנשה היה החמישי בשורה והטה אוזן לשיחות בחצי פה שהתנהלו בין חייל לחייל במעמדם המוזר והמביש. דרכן נודע לו שחברו מימין ברח מהמחנה והשאיר את מדיו עזובים בפרדס הסמוך. הראשון היה לקוח מתמיד של המ"פ ושל המג"ד. הפעם הוזמן למשפט על התחצפות. כל מה שהרבו חבריו לספר זה עם זה, קדרה נפשו יותר עד שמיום התכלת הזוהר נשאר בעיניו רק מראה בתי השימוש המסוידים שהזדקרו מול עיניו.

כאשר שמע את שמו חש הקלת מה. בצעדים מאוששים פנה אל פתח המשרד. שם עיכב אותו רב הסמל. בידיים אמונות מתח זה את צווארון חולצתו, כפתר את כיסיו ועבר על כל פריט בלבושו. הרגיש באי נוחות. כאילו הוא, אדם בן עשרים ותשע, עומד עכשיו עם אימו בשער בית הספר וזאת מכפתרת את הסינור הלבן, התלבושת האחידה של בית הספר בילדותו. אימא הייתה סורקת את שערו הפרוע ובודקת בעין בוחנת את פרטי הופעתו. עכשיו, בפתח המשרד, גיהץ כרב הסמל את חולצתו בידיו.

- במשרד המ"פ בעמדו לפניו, שמע את פרטיו האישיים.

- מאנאסיס קורנפלד נולד בבואנוס אירס, ארגנטינה, בשישה באוקטובר 1928 – המ"פ הפנה אליו מבט תוהה. ראה מולו צעיר נמוך קומה, בלונדיני עד כדי בוהק.

- אתה בן עשרים ותשע !? – בדברי המ"פ גברה הפליאה על השאלה. יוסף פיין, המפקד, נולד ב1935.

- כן, המפקד - ענה מנשה מכנית והסתכל בפני הקצין. חוש ההתבוננות חזר אליו. עיניו מדדו את החדר ואת יושביו. במצחו הרחב ובעיניו העמוקות סרן פיין נראה מבוגר מכפי גילו.

- שב! – הפקודה הבלתי צפויה ניתקה את חוט מחשבותיו. כמו בעבר הגיל בא לעזרו.

- אתה צריך מתרגם? עמד לענות בשלילה אך חשב שעקיבא ישמש כמתרגם. רצה את אחד מחבריו קרוב אליו. לא בגלל התרגום, אלא כדי להתעודד. התנועה החלוצי, אליה הצטרף לאחר שירותו הצבאי בארגנטינה, היית לגביו קפיצה מעבר לבדידות.

- כן המפקד תשובו נשמעה לו ילדותית, כשל טירון. השערתו התאמתה. עקיבא הוכנס לשמש כמתרגם.

שמע את כתב האישום. נתבררה לו סיבת העמדתו למשפט. לפני חודש וחצי, בהיותם עדיין טירונים חדשים, עבדו הוא ודובילי, חברו הצעיר, באחד המחסנים. האפסנאי הלך לרגע והם נשארו לבד.

דובילי היה הצעיר והפוחז שבין חברי הגרעין. הוא בלט בהתלהבותו וברוחו ההרפתקנית בין חבריו הבוגרים, המיושבים בדעתם שהתייחסו לשירותם הצבאי באדישות ובהשלמה של מקבלי דין המדינה. הוא ועקיבא היו הרווקים היחידים. הוא ממש ציפה לאימון המתקדם. דובילי, כמו הילדים וכמו הילידים, אהב את מדי השרד, את הרצועות המסודרות ואת האבזמים הנוצצים. ראה הזדמנות ולא החמיץ אותה. הוציא מתוך חבילה חגורה צבאית וזרקה למנשה.

- תעביר אותה בין הסורגים של החלון - קרא לעבר מנשה. כאשר נצא, ניקח אותה ותהיה לנו חגורה רזרבית, על כל צרה שלא תבוא.

מנשה סלד מכל גניבה. לפי חינוכו היה רגיל לדייק בפרטי המצוות. גם חגורה צבאית הייתה לגביו חלק מנכסי האומה.

- למה להתלכלך בגלל חגורה?!

- אל תהיה טומטום. כולם סוחבים. אם יחסר לנו משהו נצטרך להוציא כסף מהקופה המשותפת. דובילי ניסה לשכנע בנימוקי שותפות. בעת ובעונה אחת הוציא חגורה שנייה מהחבילה וזרקה למנשה. זה לא ידע מה לעשות מול מבול החגורות והחזיק אותן ביד. עוד התווכחו כאשר חזר האפסנאי.

- מה אתה עושה – נזף במנשה.

- כלום.

- אז למה אתה מחזיק את הגורות, יא גנב!

גנב היה ממציא משהו ויוצא אולי בשלום. לא מנשה.

- אני גנב?! פניו הכחושים האדימו מכעס ומכלימה. - אני לא גנב - רצה להמשיך ולהסביר שהוא איננו גנב ושלא היה מתלכלך בגלל חגורה עם אבזמים. אבל שתק. הוא בחל בהלשנה.

דובילי ניגש לאפסנאי וניסה לשכנעו ולפייסו.

- מה ייצא לך מזה ? אותנו יכניסו למעצר לכמה ימים. לך מה יהיה? עלייה בדרגה? צל"ש? - דובילי חייך וגילה את שיניו הלבנות.

- תן את הפרטים ואחר כך נראה – פנה האפסנאי למנשה. נתן לו את הפרטים. דובילי המשיך לנדנד לאפסנאי עד שלבסוף הבטיח שהעניין יסתדר.

- אם יעמידו אותך למשפט, אני אספר את האמת - הבטיח דובילי.

עברו ימים ושבועות. מכיוון שלא קראו להם למשפט הניחו שהאפסנאי קיים את הבטחתו.

מנשה שקע בהרהוריו ולא שמע את ההמשך.

- שואלים אותך אם אתה אשם – חזר המ"פ על שאלתו.

- אני לא אשם. אינני גנב.

- אני מצטער עליך ועל כבודך. אבל עליך לענות לי. החגורות היו בידיך, כן או לא?

- כן המפקד.

- איך הגיעו לשם? מה התכוונת לעשות בהן?

בליבו קינא מנשה בעקיבא. הוא היה מוצא כבר את התשובה הנכונה, המשכנעת. ידע ליפול בלי להינזק, כמו החתולים. במוחו לא עלה אף רעיון.

- נתנו לי אותן.

- מי?

- לא יודע.

- איך זה שאינך יודע?

העניינים נעשו יגעים בשביל המ"פ. הוא התחיל לחבב את האדם המבוגר שעמד לפניו והסמיק

כמו ילד שנתפס בקלקלתו. נטה להאמין לעיניים הכחולות והגלויות. ובכל זאת...

- שמע חייל. מישהו גנב - נגיד סחב - את החגורות האלה. אתה או מישהו אחר. עליי לשפוט את אותו חייל. כי על דברים כאלה אסור לעבור על סדר היום. יתכן שעכשיו אתה מרוגש ואינך זוכר במדויק.

צא החוצה, הישאר שם עד שאגמור עם שאר המשפטים. אז תיכנס שוב אלי. נראה אם תצליח להיזכר בפרטי המעשה.

מנשה יצא. עקיבא יצא בעקבותיו. גם לו התברר המצב.

- אסור לקחת על עצמך את השטויות של דובילי. שילמד להיות אחראי ולחשוב לפני שמכניס את עצמו ואת חבריו לבוץ. – את כל זה אמר עקיבא דיבורו המהיר. בלי לחכות לתשובה יצא בכיוון המאהל.

- כעבור דקות נראה עקיבא שוב, הפעם עם דובילי. דובילי, מרושל, מיוזע, בלוריתו פרועה נראה יותר ילדותי מאשר תמיד. מנשה נזכר בדמות מהשבועון המצויר אותו קרא בילדותו, נער שובב, קונדסי ושובה לב.

- מנשה. תן לי לגשת. אסביר למ"פ את הכל. אתה לא תידפק באשמתי - דובילי דיבר בקולו הצרחני, במשפטים קצרים, קטועים. ברור היה שקיבל את כל ההסברים בדרך.

כמעט במגש של כסף ניתנה למנשה האפשרות להיפטר מסיוט עמידתו – ישיבתו - לדין וממבטיו החודרניים של הקצין. הצטער קמעה על מידת נכונותו של דובילי. היה מעדיף עמידה על המקח, ניסיון השתמטות, עמדה קצת מתחמקת שתאפשר לו לקבל את הצעה ללא נקיפות מצפון.

דובילי עמד לפניו והמשיך לדבר. ניסה להצטדק על שהכניס אותו לבוץ. כל מה שדיבר בלטו תכונותיו הנעריות, עד שמנשה כמעט נדחף ללטף את בלוריתו הפרועה, לאחוז בה ולטלטל את ראשו כאילו היה ילד. הנער היה בן עשרים – אמנם הצעיר בגרעין- וגבוה ממנו בראש.

- אז מה אתה אומר - עקיבא הפסיק את המונולוג של דובילי ופנה למנשה. רצה לסיים את מלאכתו. מנשה נזכר שקודם לכן דובילי הועמד לדין על שטות אחרת ונידון על תנאי לארבעים וחמישה יום.

- לא - תשובתו הפתיעה אך לא בהרבה. ניסו להניאו מהחלטתו.

- המ"פ יתחשב בגילוי הלב ובנכונותו של דובילי. כאן מדובר על צדק ולא על חברות – טען עקיבא.

מנשה היה נחוש - הבט. אם אתה מאמין בכל מיני אידיאלים ואיזמים, אין לך מה לעשות אלא לקיימם בבוא העת. אתה יודע. לא רציתי להיות קומוניסט של סלון. גם לא חבר של סלון.

הם עזבו. חיכה שעה ארוכה בחוץ עד שנקרא למשרד המם פה.

- הצלחת להיזכר?

- לא גנבתי, אינני רוצה למסור את שמו של הגנב.

- תקבל ארכה לריענון הזיכרון, שלך ושל חבריך, עד יום שישי.

- הארכה לא תועיל המפקד. אני מבוגר זכרוני קצר.

- ביום שישי, בשעה תשע ארבעים וחמש, תופיע במשרד. עד אז נסה להיזכר.

ביום שישי התכוננו חבריו לחופשה. גם הוא לבש מדים ובדק את הופעתו אבל כיוון את צעדיו למשרדי הפלוגה. שם חזר על הצהרתו כאילו למד אותה בעל פה.

- לא גנבתי ואינני יכול למסור את שמו של הגנב.

המ"פ תמה על עקביותו. חייך שבע רצון ממנה. אך הרצין וחיוכו כמעט לא ניכר על פניו.

- אינני יכול לכפות עליך הודאה. דע לך שאתה לוקח את האחריות על המעשה על עצמך. הצבא איננו תנועת נוער ודורש את מלוא האחריות מכל אחד.

- אני יודע, המפקד.

- אתה נידון לארבעה ימי מעצר.

מנשה לא הופתע. גם הוא ידע שהגינות אינה מצרך זול. יצא בלי להצדיע, כפי שהורו לו והלך למאהל להכין את הציוד לקראה ימי המעצר.

- אל תכניס את המשפט לגיליון ההתנהגות – אמר הקצין לפקיד - אשמתו כנראה, לויאליות יתר.

בעשר התחילו חיילי הפלוגה לצאת משער המחנה. היה זה יום שישי. ערב השבת היה ניכר בשבילים ובעצים המסוידים, בשמי אוקטובר הבהירים ובחזרת המקהלה, שקולותיה בקעו מהמועדון המרוחק.

מנשה ישב באוהל המעצר, עודנו לבוש מדי יציאה, אך נעליו ללא שרוכים, כמשפט העצירים.

- שלום מנשה - ברך אותו עקיבא, מעבר לגדר, כבר מחוץ למחנה.

מנשה חזר ושנה את הבקשה שהעלה כשנפרד מחבריו.

- תעשו לי טובה ואל תספרו לציפורה. אתה מבין? תגיד לה שנשארתי שומר מאהל – צעק ליתר ביטחון לחברו, מעבר לגדר, בעולם האזרחי, בכביש האספלט המוביל הביתה.

- בסדר. מה שאתה רוצה.

מנשה ישב עכשיו יותר שקט. לעצמו היה יכול להסביר מדוע התנהג כפי שהתנהג. לא לציפורה, אשתו. היא שמרה עליו כעל נכס אישי. היא לא תוכל לסבול נזק לנכסיה.

מנשה שכב על מיטת השדה שבאוהל המעצר. למעשה גם לעצמו היה קשה לקבוע את הגבול המדויק שבין לויאליות ואווילות.