קרא לי חואן

אני מקדיש סיפור זה לאנשים ששימשו לי השראה לדמויות: ל"יונתן", ל"פאבלו, ל"אדוארדו", ל"גבריאל סוארס".

וגם ל"עקיבא".

---

עקיבא ישב בבית קפה בפינת קורדובה ופואירדון וחיכה, כמוסכם, ליונתן. זה הגיע בזמן, יחסית למנהגי בואנוס אירס, עשרים דקות אחרי השעה הנקובה. כניסתו של יונתן בפתח בית הקפה נתן לעקיבא שהות להתבונן שוב בדמותו. לא, הם לא היו דומים. אבל ההתבוננות הייתה מגלה קווים משותפים. עקיבא, יונתן ואלישע קריגר אשר בבראזיל היו כעין שלוש גירסאות של איזה אבטיפוס עלום.

אלישע היה הגירסה המוצקה: כתפיים רחבות, גוף איתן ושרירי. ואילו יונתן הגירסה הרפה: רזה, כמעט כחוש וגבוה. אולי הכי רפה היה החיוך, חיוך של מי שכאילו מבקש סליחה. עקיבא היה מין גירסת ביניים. אדם רגיל. לא מוצק ולא רפה. אדם אשר שואלים אותו ברחוב מה השעה. אבל כאמור כמה תווי פנים - מצח הגבוה, הגבות העבות והסבוכות, שכמעט נפגשות, האף הישר, השפתיים הבשרניות - הוכיחו שיש ביניהם קרבה משפחתית כלשהי. גם אם עיניו של אלישע כחולות, של יונתן חומות ושל עקיבא ירוקות.

לחץ את ידו של יונתן. חייך אליו גם בעיניו. חיבב את בן דודו הצעיר וידע שזה רואה בו דמות לחיקוי.

ליונתן הייתה יד רכה, של פסנתרן. שמו היהודי האמיתי - יונה - הגיית יידיש יוינה - היה מתאים לו. אבל יוינה, ביוזמתו ובעצתו של עקיבא העדיף יונתן. גם שם טעון.

בדרך כלל היו נפגשים לשיחות נפש, בהן יונתן סיפר על עצמו ועקיבא הקשיב. הוא הועיד לעצמו את תפקיד האוזן הקשבת, פסיכולוג חינם. הפסיכואנליסט בתשלום, אתו יונתן עבד, קבע לו דרך. לעקיבא בא לשתף אותו במראות. לפסיכולוג הייתה תפיסה פשוטה: קבל את עצמך, הסתגל למצב. לעקיבא הייתה גישה אקטיביסטית. "תגיד לי " אמר פעם ליונתן" מה היה אומר דוקטור קורנפלד לאדיפוס המלך? זה לא נורא. קבל את עצמך. תמשיך לחיות עם יוקאסטה ועם הזיכרונות? עקיבא הסתפק בתפקידו ולא ניסה להשפיע. רק קפה וסימפטיה. הפעם ידע שמטרת הפגישה היא אחרת.

- אמרת שיש לך הצעה מעניינת.

העברית של עקיבא הייתה שוטפת. לא לחינם למד בבואנוס אירס בבית מדרש למורים עבריים, שלוש שנים בחיפה תולדות עם ישראל וחמש שנים ספרות עברית.

- יש לי. אבל תבטיח להקשיב. ולא לדחות. לכל הפחות עד שתשקול.

תוך כדי הקשבה העריך עקיבא את השפה של יונתן אשר רכש אותה בשנה ב"מכון למדריכי חו"ל". הוא יצא לשם ב 1960 ועזב את התנועה אחרי שנה. אבל נשאר קשור אליה.

עכשיו עם בואו של עקיבא כשליח היה נפגש אתו לעתים קרובות ומספר לו על חוגי נוער לא תנועתיים אתם הוא נפגש.

- להקשיב?! זאת ההתמחות שלי ! אני יודע להקשיב בשבעים שפות.

יונתן גולל סיפור מוזר שנדבק בקושי לדמותו הרכה.

הוא היה בקשר עם קבוצת מחתרת יהודית. גרסה ארגנטינאית ל"ליגה להגנה יהודית" הניו - יורקית. תוך כדי הרצאת הדברים יונתן הסתייג.

- חס וחלילה לא ימניים. אתה יודע, כאן בבואנוס אירס כולנו שמאל, אפילו בית"ר. הצעירים היהודים חרדים מפני האנטישמיים. רוצים להשיב מלחמה. רוצים "אקשן". אבל לא יודעים איך. וכאן אתה נכנס.

- אני ?!. מה פתאום? ממתי אני מומחה ל"אקשן". אני מורה. מרצה להיסטוריה יהודית ולספרות.

- סיפרתי להם שאתה צנחן - יונתן התנצל וחייך את חיוכו המתחנחן.

עקיבא הספיק להתחרט על אמירותיו שהפכו אותו שלא בכוונתו ולא לטובתו ל"פייטר". אכן היה בנח"ל מוצנח. צנח. כמו כולם. יש לו כנפי צניחה.

אבל לא היה צנחן. במובן המובהק. צנח מכיוון שזה היה במסלול האימונים שלו. לא התנדב. בקיצור -היה אומר - אני צנחן כי הבושה התגברה על הפחד. איך שלא יהיה לא יכול היה להתכחש.

תמיד דאג, עם זאת, לציין שהיה סך הכל סמל.

ניכר היה בהבעת פניו של יונתן שהוא כבר הספיק "לשווק" אותו.

- אני סיפרתי עליך

- מה סיפרת כבר?

- רק את האמת. את מה שאתה בעצמך סיפרת. שאתה קיבוצניק, צנחן ומורה לספרות. אתה יודע איך כאן הדברים. הם כבר מתלהבים.

- מה אני אמור לעשות?

- אתה יודע מה. חכה. הם כבר יגידו לך.

- אל תספר לי שהם כבר בבית הקפה.

יונתן חייך שוב

- תסתכל בשולחן ליד החלון.

עקיבא הביט וראה את שני הצעירים שישבו ליד החלון. כאשר נכנס הרגיש שהם נועצים בו מבט ומתלחשים. מראה פניהם הסגיר את יהדותם. לא חשש. רק בדק שמכנסיו מכופתרים ושרוכיו קשורים. לא חשב שאישיותו ולאו דווקא לבושו מושכת את תשומת לבם.

- דבר אתם. מה כבר תפסיד.

יונתן הבין שתיקה כהסכמה ורמז לשניהם לבוא.

עקיבא הציג את עצמו.

- אתה יכול לקרוא לי חואן.

אמר אחד מהם שנראה כבר מההתחלה הדובר.

- סליחה

השיחה התנהלה בספרדית

- אני "יכול לקרוא לך"? אני יכול לקרוא לך פדרו? אולי דומינגו?

"חואן" צחק בפה מלא.

- אתה צודק. קרא לי פאבלו. וזה אדוארדו.

"חואן" שקרא לעצמו עכשיו "פאבלו" פנה לחברו.

- עם עקיבא אפשר להפסיק את השטויות.

לחצו ידיים.

ידיו של פאבלו היו גדולות וחזקות.

היה גבוה ורחב. היה בו משהו דובי. פניו אדומות.

אדוארדו היה נמוך יותר, נראה קצת יותר צעיר. אבל גם הוא היה רחב כתפיים.

לכל בר בי רב היה ברור ששניהם הם "ווילע יידישע קינדער". ילדים יהודים טובים. הפעם "ילדים טובים בואנוס אירס".

- אתה בוודאי יודע מה הולך פה עם האנטישמיות

פאבלו לקח על עצמו לגולל את הנושא.

- אנחנו החלטנו לקחת יוזמה.

התמונה התבהרה. פאבלו ואדוארדו ארגנו קבוצות להגנה עצמית.

בצורה שעוררה התפעלות אצל עקיבא. היו להם ולחברים נוספים מהלכים בין צעירי השכונות היהודיות השונות, בין המועדונים הסמוכים לבתי הכנסת ולבתי הספר. הם הפגישו בין צעירים יהודיים שלא הכירו והורו לכל אחד מהם להציג את עצמו בכינוי. כך נולד "חואן", כך החליט אדוארדו להיות מהיום והלאה אנריקה. ההוראות היו ברורות. גם עם החברים שנפגשו באקראי הכירו זה את זה מקודם, חובה הייתה עליהם לקרוא זה לזה בכינוי בו הוצגו. ממקורות לא ברורים שאפו פאבלו ואדוארדו יסודות של מחתרת ושל מידור.

היה בכך היגיון. חבר שייתפס על ידי גורם עוין יוכל למסור רק שמות ללא זהות, קולבים שהבגדים הורדו מהם. צמצמו עד ההכרחי את הקשר הטלפוני.

המספרים נרשמו בצופן מסוים, בסדר הפוך. רק אחד היה רשאי להתקשר. כך שהכל התנהל בשרשרת. אימהות יהודיות היו מקבלות הוראה מוזרה. "אם שואלים על אנריקה בשם פרנאנדס תקראי לי "היה אומר אדוארדו לאמו התמהה. "זה מעין משחק".

וזה היה משחק.

נפגשו רק בפארקים ובכיכרות. מתוך החלטה לא לסבך את המוסדות.

החזיקו גיליון של "מונדו אישראליטה" תחת בית השחי וסמל של המועדון רוסריו סנטראל בדש הבגד או החולצה.

- למה רוסריו סנטראל?

- ההסתברות שמישהו שמחזיק את "מונדו אישראליטה" הוא גם אוהד של רוסריו סנטראל היא בהחלט אפס.

פאבלו חייך.

- אנחנו עכשיו גנרלים, לכל הפחות קולונלים. עשרות נערים יהודים מחכים לפקודה. מאורגנים היטב. יש לנו שכבות ומדריכים

פאבלו השתמש במונחים העבריים אשר חדרו בתהליך אוסמוטי מתנועות הנוער הציוניות אל הצעירים היהודים.

- אנחנו צבא שמחפש מפקד אמיתי. לפקודתו, גנרל !

עקיבא פנה בעברית ליונתן.

- זה נכון!? אתה מאמין להם?

- הייתי כבר בכמה פגישות. האחרונה בפארקה סנטנאריו.

- מה אתם מצפים ממני?

- הכל. היית בצנחנים, לא?

יונתן אכן סיבך אותו. תוך כדי הקשבה לסיפור על התארגנות המחתרת היהודית הצעירה, חסמב"ה למתבגרים, עקיבא לא יכול היה להתעלם מההתלהבות ומהתמימות שהפגינו בני שיחו. המילים פתאום החזירו לעצמן משמעויות יסוד: כבוד, הגנה עצמית. לא ברור האם וכיצד יעמדו נערים אלה ביום פקודה.

שני הצעירים היו דומים. תוך כדי שיחה התחיל עקיבא לזהות קוים שונים, חוטי שני נבדלים בדבריהם. שניהם היו נלהבים. אבל פבלו דיבר כאילו האחריות נכפתה עליו. כאילו עמד בפינת הרחוב וכוח לא מובן שם בידיו אבוקה בוערת. "אני משתתף במרוץ לפידים, כי הייתי במקום" אמר ולא שאל את עצמו למה עמד במקום. אדוארדו שמע קול פנימי, יותר נכון :"אני הר געש שעומד להתפרץ". לפבלו היה חוש הומור, גם הומור עצמי, שהתחזק אולי בשיחותיו עם יונתן. "לעת עתה אנחנו סך הכל 'שמאטעס קומנדו' (קומנדו סמרטוט). רוצים להיות קומדו ברזל". אך אדוארדו תיקן: "אנחנו רוצים להיות קומנדו של דם וברזל". המלים נשמעו מאיימות וזרות בפיו של הנער היהודי השמנמן שחייך תוך כדי אמירתן. הומור לא היה בהן. פבלו היה שקול. מטפס הרים הבודק בהקפדה ובהתמדה את עוביים וחוזקם של חבליו. אדוארדו היה אורז את חפציו בחיפזון.

- מאין היידיש שלכם? רק מהבית?

שאל עקיבא.

- אני למדתי ב"שלום עליכם" אמר פבלו.

הזכיר את בית הספר היהודי המפואר של פועלי ציון שמאל.

אדוארדו למד בבית ספר ז'יטלובסקי. בית הספר של השמאל היהודי הלא ציוני. עקיבא התפלא שוב מהיישוב היהודי בארצו, אשר גם הקיצוניים שבשמאל רוצים לשמור על גחלת יהודית.

עקיבא אמר אמירה 'סתמית', כאילו ללא קשר לשיחה.

- אתם מכירים את ספרו של ז'בוטינסקי "שמשון"? תורגם לספרדית. בסוף הספר כעין צוואה אומר שמשון לבני עמו: למדו את חרושת הברזל ולמדו לצחוק".

עקיבא לא היה בטוח אם הציטוט מדויק. הוא ידע שהצו, גם החלק האחרון שבו, היה נחוץ. במיוחד לאדוארדו.

היה לו ברור שהוא הולך להסתבך. כאשר ייודע בארץ - אם ייוודע - שהוא התקשר לזוג הרפתקנים המנהלים משחקי מחתרת, יגנו אותו כחסר אחריות.

- מה בדיוק אתם רוצים?

- שתאמן אותנו. עד עכשיו רק יצרנו את המסגרת. זאת ידענו. ה"חברה" מחכים כעת לתוכן. ואין לנו כלים. כרגע נחוץ לנו ישראלי אמיתי.

- אני חייב לענות עכשיו?

- אם תגיד כן.

- תנו לי לחשוב. תקבלו תשובה, דרך יונתן.

השנים נפרדו והלכו לדרכם.

- סיבכת אותי.

יונתן נעלב.

- סיבכתי אותך!?. אתה עוד תודה לי. על מגש כסף אני מביא לך תנועת נוער מוכנה. רק להרים יד ולקטוף, כמו את התפוחים במטע שלכם.

- הם לא אמרו מלה על עליה. הכל היה מסביב להגנה עצמית.

- אל תיתמם. אתה בהחלט הבחנת בהתלהבות שבה דיברו על ישראל. הם מחכים לישראלי שינהיג אותם, גם אם זה ארגנטינאי מצופה כמוך.

עקיבא הסכים בלבו. הגיע לשליחות קצת ביוזמתו ולא רק כמקבל את "דין התנועה". לפי בקשתו נשלח לשקם את הקן היחיד שהיה להם בבואנוס איירס. הקן שהוא עצמו הקים.

מהר מאוד הבין שאין לו הרבה מה לעשות. כמה פעולות יכול לארגן לחניכים המועטים שבשכבות הבוגרות? היה יושב בקן ומשתעמם.

בינו לבין עצמו עקיבא ידע שתהיה חוסר אחריות מצדו אם יסכים. ובכל זאת.

ההשוואה שערך כחצי שעה קודם בינו לבין אלישע ויונתן, חזרה אליו. הוא זיהה בשלושתם הרפתקנות מדודה, איזה עוז לתמורה המחקה בסבלנות לתורו וקופץ מן המארב, כמו נמר - או אולי כמו חתול. אנשי שגרה - פקידי משרד החינוך - המשלבים בעיסוקם טיסות חלל מזדמנות. כל אחד בתחומו.

- אני אתקשר אליך.

- אמר והושיט את ידו ליונתן.

- אבל בסגולות הנבואה שבי יכול לבשר לך. התשובה היא כן.

קודם לכן השיג לתנועה שלו בית ישן בשכונת פלורס. לבית היה, כנראה, עבר מפואר שנתן את אותותיו במבנה. היה נטוע במה שפעם היה גן ועכשיו היה מגרש שומם. הקואופרטיב היהודי רכש אותו מתוך צפי ברור להתפתחות השכונה, כנכס דלא ניידי. כאשר המסחר יגיע לרחוב מחירו של המגרש יעלה. בינתיים מסרו את הנכס - שנים עשר חדרים שקירותיהם נטו ליפול - לתנועת הנוער. מה שהזמן לא הספיק לעשות יעשו הצעירים. בבית הישן בפלורס היה אפילו מרתף.

הוא הפך את הבית ואת שיפוצו הארעי למנוף עבור החניכים - בעיקר הבוגרים. אחד מהם, בעל חושים טכניים - בנה גריל. כך היו יושבים ונהנים מבשר על האש. עם יין. עקיבא ידע שגם בזה הוא חריג. לא. הוא לא פקיד משרד החינוך.

לראש המשלחת שהעיר על הסגנון - גריל מעורב, עם יין, השיב תשובה ניצחת:

- הקולה כאן נחשבת למשקה אימפריאליסטי.

הוא שתק תשובה אחרת - אמיתית וכנה יותר - היהודים רכשו מהעולם הנוצרי את הזיהוי הערכי של סבל. על החלוץ לסבול, לאכול לחם וזיתים גם כשיכול לקנות בשר ויין. הוא לא היה חסיד של הנזירות החלוצית. לא הרבה לאכול במסעדות כי העדיף את האוכל של אמה ומסר חלק ממשכורתו לתנועה. אבל למי יש כוח להתמודד עם ראש משלחת "מרובע" בן חמישים וחמש, שעדין לא תפס שהצעירים אינם מדברים יידיש.

עם יונתן החליטו שהפעולה הראשונה עם המחתרת תתקיים בבית הישן בפלורס. תפאורה מתאימה. ארנסטו סאבאטו - שכתב "על גיבורים וקברים" - היה מאמץ את המקום בחפץ עט. קדרות של עבר מפואר וגנוז שמט ליפול על דיירי ההווה.

בארסנל של עקיבא היה מעט מאוד מהלוחמנות. תפארתו לא תהיה על מכת קרטה. החליט שהוא - המפקד הישראלי המיועד – ירצה למחתרת על בעיות הביטחון של ישראל.

נפגשו בערב שבת. לא היו הרבה שומרי מצוות בין הצעירים. היחידי שביניהם, בליברליות שלא תימצא בארץ, החליט שפיקוח מחתרת דוחה שבת.

באו עשרות. בתלבושות שונות. כאלה שנשארו נאמנים להופעה המחויטת וכאלה שהתחילו לאמץ את המראה הזרוק והחופשי. עם עניבה ובלעדיה. בחליפה ובבטל - דרס. הם לא היו אגדה ולא סיפור בדים של שני לצים. בשיטה המוזרה של המחתרת הצליחו לגייס עשרות. גם בנות. - אפילו יפות - ציין לעצמו עקיבא.

התכנסו בסלון. החדר הגדול בבית. פעם זה היה חדר האוכל החגיגי של משפחת אסקורה מולינה. במקום השולחן, הכיסאות והארונות בסגנון לואי הארבע - עשר היו רק כסאות ישנים, יד שלישית, וספסלי עץ. לא היו די מקומות ישיבה. חלקם עמדו וחלקם התיישבו על ה"מונדו אישראליטה".

עקיבא הרצה. הוא התכונן היטב, כפי שהיה מתכונן לשיעורים בבית הספר בקיבוץ. עם הצגת שאלות ומקום לשאלות.

אף פעם לא הייתה הקשבה כזאת. דיבר ספרדית רהוטה, גבוהה אבל עסיסית, כמי שרוקד טאנגו למילות שיר של פבלו נרודה. הקפיד לדבר בלי ציונות.

נערה יפה לא זקוקה לקוסמטיקה - היה אומר. אבל מתוך שכנוע פנימי.

תיאוריו על צה"ל: 'דבקות במשימה', 'אחוות לוחמים', 'טוהר הנשק', "אחרי" הסתמכו על מציאות שהכיר. גם אם הספיק להכיר את הגרשיים של הציונות עדיין האמין בה. העדיף להתנסח בלי פאתוס ובלי פרזות.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר סקר בזיכרונו את ההרצאה שלפני ארבע שנים, תפס שחזה לא רע את מהלך המבצע: המהירות, ריכוז העוצמה בחזית תורנית, גיוס המילואים. פרט לחיסול חיל האוויר של האויב היה מהימן לעתיד.

וודאי שלא הנבואה - שעדיין לא התאמתה - הקנתה לו את ההקשבה הדרוכה.

הספרדית הייתה טובה, ההרצאה בנויה היטב, אבל היסוד העיקרי הייתה האמונה, האמונה שבלב נערים אלה, שהיו כמהים לחזון וצמאים ל'אקסיון' .רק מאוחר יותר הבחין בכך ש"אקשן" זה 'אקסיון'.

השיב לשאלות מתוך מודעות ברורה שהוא קנה אותם.

אחר ההרצאה, השאלות והתשובות, כאילו ביוזמה ספונטנית, לימד שיר.

לא סתם שיר. בארץ לא היה מעז ללמדו. הרי הציונות היא שם בין גרשיים. משהו ירחמיאלי וזלמני,

אבל כאן, לאחר שעיצב מול עיניהם הכלות את הדמות של הישראלי הלוחם, שיר זה היה כאילו מתבקש:

"ואף על פי כן ולמרות הכל - ארץ ישראל

כל עוד דופק בעולם לב ישראל וכל עוד נשמע בעולם "שמע ישראל"

את ארץ ישראל"

עוד כשהיה בתנועה ולמד בבית מדרש למורים ברחוב פסטר, תפקידו היה לאסוף שירים מבין חבריו -בעיקר חברותיו - לספסל הלימודים. הוא היה לומד את השירים, במין נודניקיות חביבה, ומלמד אותם בקבוצה. גם אז וגם עכשיו היה לו קול נעים, קול שלא לומד אבל ידע לרגש. ייתכן שלו היה שר טנגו של גארדל קולו היה מצמרר באותה מידה. אבל כאמור הוא שר על ארץ ישראל.

מתוך שכנוע פנימי.

כתב את המלים הפשוטות באותיות לטיניות על בריסטול שננעץ לקיר.

הנערים שרו. חלקם למדו בבתי הספר היהודיים הפזורים ברחבי העיר. המושגים ארץ ישראל, שמע ישראל, היו מוכרים להם. בסלון בבית הישן של משפחת מולינה הדהדה שירה אדירה על ארץ ישראל.

ברגעים אלה, בלי כוונה, אבל מתוך מחשבה תחילה קבע עקיבא את שמה של המחתרת שאימץ. כאשר התלבטו כיצד לקרוא לגוף, הציע פאבלו 'ארץ'.

השירה הסתיימה, לא לפני שהנערים הוכיחו שהם יודעים לשיר את "הבה נגילה" וגירסה בלתי ניתנת לזיהוי לשוני של "צאנה, צאנה".

יונתן, שהגיע ועקב, זרח מסיפוק.

- מה אמרתי לך?

פאבלו ואדוארדו התקרבו מלווים על ידי "חברה".

- היית טוב מאוד. צריכים להיפגש ולדבר על ההמשך

אמר פאבלו. אדוארדו שתק. עקיבא הבין שתיקה כהודאה.

- מחר, באותו בית קפה, בשש. בשש. אתם יודעים איך השש נראה?

- נבוא בדיוק של ישראלי. אבל עכשיו אני רוצה להציג לך חבר שיוכל לעזור בהרבה.

פאבלו הצביע על אחד הנערים.

הוא היה כבן שמונה עשרה. שחרחר, עור כהה, עיניים חומות. וחסון. עורו כצבע הזית. עקיבא חשב על ספרדי, ספרדי אמיתי. מטורקיה. לא שאאם - מדמשק - או חלבי (מחלב שבסוריה).

- גבריאל פרנאנדס

הציג אותו פאבלו. היה ברור שגבריאל היה נבוך.

פאבלו משך אותם הצידה.

- גבריאל חבר ב"גוארדיה רסטאורדורה"

המשיך

- כמובן מטעמנו.

הגוארדיה - משמרת התקומה הלאומית, הייתה אחד הארגונים האנטישמיים.

- אני יכול לספר עליך?

- יכול

- תשאל אותי איך אנו יודעים שלא יגלו את הזהות היהודית. אלף: שם המשפחה, בית: גבריאל לא נימול.

פתאום עקיבא נזכר. הוא כבר הכיר את גבריאל.

- תגיד לי. אתה חייב להמשיך אתי את הסיפור של השמות הבדויים?

שאל את פאבלו.

את גבריאל סוארס הכיר בבואו לבואנוס אירס. באחת המסיבות שארגנה משפחתו. גבריאל היה קרוב משפחה של גיסתו, בן נישואי תערובת. ההורים של גבריאל החליטו שילדיהם יכריעו בבגרותם בענייני זהות. לא מלו את הבנים אך גם לא הטבילו אותם. גבריאל הכריע, זמנית לכל הפחות, לקראת בר המצווה. ביקש והשיג שיכינו אותו לעלייה לתורה. יונתן הכין אותו, כולל הקריאה בעברית וטעמי המקרא.

גבריאל סוארס גורנשטיין עלה לתורה. אמו, גם אם הייתה שמאלנית כל חייה, קיבלה את ההכרעה בשמחה. אביו, חורחה סוארס, ברוח ספורטיבית. בסיכומו של דבר גם ישו היה יהודי, לכל הפחות מצד האם. ונימול.

לעקיבא נודע הסיפור – בחירתו של גבריאל ביהדות - דרך יונתן, בשובו מישראל לארגנטינה.

שוחח קצרות עם גבריאל. חש קירבה לצעיר שהכריע "אלוהיכם אלוהי" ובעיקר "עמכם עמי". כבן למתיישבים יהודים בארגנטינה הייתה לו זהות יהודית שלא ינקה משנאת גויים. לא היה גזען הפוך אלא מתלמידיו של הלל. רצה לגונן על נער זה אשר שיחק משחק מסוכן. נזכר במסתערבים. הודה בפני עצמו שאין לו סיבה לבנות חומה דווקא מסביב לגבריאל.

***

גבריאל נפגש עם ארטורו אסקורה מולינה בבית קפה. בפואירדון וסאנטה פה. סתם לשוחח. ארטורו היה בערך בן גילו. שחרחר, צנום, נמוך. טיפח שפם ראשיתי. עיצב אותו לפי שפמו של היטלר.

השיחה קלחה. ארטורו היה חדור אידיאולוגיה לאומנית, רביזיוניסטית.

הליברלים, אלה ששלטו בארגנטינה אחרי מפלת הטיראן רוזאס היו יבואנים של אידיאולוגיה זרה ומשרתיהם של הון זר.

ארגנטינה נגזלה מבעליה האמיתיים. הנה המשפחה שלו לדוגמה. ב1970 סבא, חוסה מולינה היה הבעלים של אחוזות גדולות, בתי מסחר ואפילו ספינות ומספנות בפאטאגוניה אשר בדרום ארגנטינה. ב1970 הופיע יהודי רוסי, חקובו גרין, התנצר והשיא את בנו, מרקוס, לבתו של מולינה ואת בתו שרה לעוד אחד מגדולי הדרום. כך הפכה משפחת גרין היהודייה לבעליה של חצי פאטאגוניה.

ארטורו השמיט עובדה שלא התאימה לתזה. סבו, אותו חוסה מולינה היה גם הוא מהגר, מאסטוריאס שבספרד.

הזקן, חוסה מולינה, היה עקשן ואם להגיד לך את האמת, קמצן. שנים הרחיק ממנו את החתן היהודי, דון מרקוס גרין גם במחיר טינת הבת. בסוף נכנע ועשה אותו שותף. מולינה & גרין. 'סאן חאקובו'. כך קרא מארקוס גרין לאסטאנסיה שרכש בסאנטא קרוס. על שם אביו.

כמובן שהענף הקתולי האמיתי, ואתו משפחת אסקורה מולינה הלך והדלדל.

גבריאל ניסה להסתייג

- אבל אמרת שקיבלו את האמונה האמיתית. עכשיו הם נוצרים, כמונו.

ארטורו הסתכל בו בחיוך סלחני.

- נפלת מהמיטה?! הם נוצרים למראית עין. מאראנוס חדשים כמו בספרד. גם מארקס התנצר. ועכשיו כולם, קפיטאליסטים וקומוניסטים, וואל סטריט והקרמלין עושים יד אחת. עם משפחת גרין. שכותבים עכשיו את שם משפחתם, Grun עוד עם שתי נקודות מעל לאות u כדי שתמימים כמוך יחשבו שהם גרמנים במקור.

- עברו מאה שנה כמעט. אתה לא מגזים?

ניסה גבריאל להציב סכר.

- אתה מגזים. הם עדיין יהודים. אתה לא יודע אבל בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של היהודים, גם הוא היה גרין, דויד גרין. שני שליטים, דויד גרין בישראל ומאוריסיו גרין בפאטאגוניה.

גבריאל לא ידע מה ליחס למה. האם השנאה האידיאלוגית טשטשה את ראיית המציאות או שמא המציאות כיוונה את האידיואלוגיה. ידע ממקורות אחרים על משפחת המהגרים היהודים שהתנצרה והפכו לבעלי אחוזות. לא הכיר את הסיבוב האידיאולוגי אשר חיבר בין ההתעשרות לבין הקשר העולמי של יהודי כל העולם נגד האנושות כולה.

- פעם אקח אותך לרחוב אבז'אנדה כדי שתראה את בית אסקורה מולינה הישן.

גבריאל חשב, משום מה, על הבית הישן ברחוב אבז'אנדה אשר בו התקיים מפגש המחתרת.

- כאשר הייתי בן שלוש, סבא היה גר עוד בבית הזה. יש לי תמונה, בבגדי מלח בגינה של הבית. לפני שנתיים סבא נאלץ למכור אותו. ולמי ? ל י ה ו ד י ם.

ארטורו משך את המלה והפיק ממנה את מלוא הטינה האפשרית.

- הקואופרטיב אבז'אנדה רכש את הבית בפרוטות. אוסף של מוכרי אריגים הוא עכשיו הבעלים של בית משפחתי.

- אם סבא היה גר שם, הבית ישן.

קבע גבריאל יותר מששאל.

- לא זה מה שחשוב. זה בית המשפחה. כמו כל המדינה הזאת שעוברת לידיים טמאות, גם בית משפחתי.

- אתה לא יודע את הפרק האחרון. מדי פעם אני בא מהבית שלי לפלורס ועובר על יד הבית הישן. להתבשם ממנו ומהזיכרונות. בדרך כלל בשבת או ביום ראשון. לפני כחצי שנה ראיתי תנועה בבית. הסתכלתי וראיתי נערים ונערות יהודיים. היתממתי ושאלתי מה זה. תנועת נוער יהודית, ענה לי בלי היסוס אחד מבני הזונות. בבית של סבי יש מועדון של צעירים יהודים.

גבריאל הבין שמדובר בוודאות באותו בית.

- עוד מעט ישתלטו על כל הפאטאגוניה כפי שהשתלטו על הבית ברחוב אבז'אנדה

כאשר כמה שנים מאוחר יותר הופצה בארגנטינה העלילה האנטישמית על תוכנית היהודים להקים מדינה משלהם - אנדיניה - באיזור הקורדיליארה והפאטאגוניה, שאל את עצמו גבריאל אם ארטורו אסקורא מולינה לא הגה את ההזייה באותה שיחה בבית קפה בסאנטה פה ופואירדון.

- עם טיפוסים כאלה יש דרך אחת, הדרך שלהם, חוק התליין: עין תחת עין, שן תחת שן

ארטורו התלהב מדי דברו

- לא אתן להם לשבת בשקט בבית שהיה שייך לסבי.

חושיו של גבריאל נדרכו. מאביו, חורחה סוארס, ירש שקט פנימי, כעין נכונות לצפות בשלווה בחיים הסוערים, כמו דייג. בכל זאת בקרסצ'נדו של ארטורו, בסיפור המשפחתי המהול באידיאולוגיה הלאומנית שהלך והסתבך היה כעת יסוד של איום. גבריאל חדל להיות דייג. עכשיו היה חייה קדומה המנסה לאתר בשמיעתה. ובחוש הריח את מקור הסכנה.

- מה אתה מתכנן.

- כבר תשמע. נחזור לפירון שלך.

גבריאל קיבל את התפנית בהקלה מסוימת. מוטב היה לחזור לחילוקי הדיעות ביניהם לגבי הנשיא המודח. גבריאל ראה בו נשיא ההמונים. ארטורו את אויב הנצרות הקתולית.

תוכניתו של ארטורו קרמה עור וגידים כמה ימים לאחר מכן בפגישה באותו בית קפה. הפעם השתתף גם חבר נוסף, מריאנו מורס פראלטה. לעומת ארטורו, שניסה להידמות למפלצת הנאצית, מאריאנו הדגיש על ידי התסרוקת דמיון מסוים לזמר הטאנגו האגדי, קארלוס גרדל.

מריאנו היה שותף של גבריאל באהדה לפירון.

אך נושא ההזדהות עם השליט המודח ירד מהפרק עקב תכנון הפריצה לבית ברחוב אבז'יאנדה.

התוכנית היתה פשוטה. לפרוץ לבית בלילה שבין שבת וראשון. ולעשות בו שמות. בלי להשאיר

עקבות מזהים. פרט לכתובות אנטישמיות.

בשבת הבאה באו במכוניתו של ארטורו לפינת רחובות הסמוכה לקן ועקבו משם אחרי תנועת הנערים היהודים. רשמו את השעה בה אחרון הצעירים עזב את המקום.

שעת השין נקבעה לשבת הבאה, בדיוק שעה לאחר מכן. שתים שלושים בלילה.

מצויד בידע זה הגיע גבריאל לחואן - או שמא הגיע לפאבלו? דרכו לעקיבא. הוחלט לארגן לפורצים וועד קבלה. לאחד החברה היה אקדח. עקיבא אסר נשק חם וסכינים. הציע שבמקום שירת המקהלה תקבל אותם שיר המקל. מעטים הבינו את הבדיחה.

בשבת בחצות התכנסו עשרה בוגרים במאפייה שמול הקן. המאפייה שהתמחתה ב"לחם ערבי" - כך קראו לפיתות בבואנוס אירס - גיוונה ב'סאמבוסק' ובדברי מאפה אחרים. בעל המאפייה, יהודי דמשקאי שמר מצוות. כולל מצוות השבת. אבל הבן, אברהם נחמד, היה חבר בקן והוא שכנע אותו לאפשר את התכנסות יוצאת הדופן בחצות, בתנאי שלא יחללו את השבת בביתו. כך שהחברים ישבו בחדר האחורי. וחיכו לבאות.

בשתים ועשרים לאחר חצות הגיעו שלושת הצעירים לבית ברחוב אבז'אנדה. בחזית הבית היה קיר נמוך - כחמישים סנטימטר גובהו - ומעליו סורגי ברזל. באמצע דלת, גם היא עשויה סורגים. לפי המתוכנן הורידו קופסת צבע ומברשות, בהם היו עתידים לצייר את הסיסמאות הלאומניות ומקלות עץ שיסייעו להם במלאכת ההרס.

היה חושך כמעט מוחלט.

גבריאל שילב את ידיו ויצר כעין מדריגה שאפשר לארטורו להתחיל לטפס מעל לסורגים. ברגע זה, בעקבות דיווח התצפיתן יצאו הנערים מהבית. גיליונות "מונדו ישראליטה" מלאים מטבעות כבדים נהפכו לאלות בידיהם. רצו כולם, מצוידים באלת המאולתרות ובמקלות, מהמאפייה הערבית שממול, אל חבר הפורצים אותו תפסו בהתחלת המבצע. ההפתעה הייתה מוחלטת. ארטורו התעשת ראשון - הוא היה צוער בבית ספר צבאי. ממרום מעמדו מעל לסורג, שלף את האקדח. אברהם נחמד, בוגר קורס הקפ"פ האחרון העיף אותו במקל.

גבריאל לא הראה גבורה יתירה. רץ מלוא כוחותיו מזרחה - לפי המוסכם מראש - לכיוון רחוב נאסקה. ארטורו ומריאנו נשארו לבד וספגו את המכות, תוך ניסיון כושל להתגונן. ההוראות של עקיבא היו ברורות : רק הרתעה.

אחרי כמה דקות לקחו הנערים של חוליית ההגנה את הצבע ושפכו אותו על האוטו.

- אל תחזרו. אם תחזרו תקבלו עוד. יש לנו.

אלו היו דברי פרידה של אברהם.

חוליית ההגנה רצה מערבה אל כיוון רחוב ארחריץ', שם החנו קודם את המכוניות.

מוכים וחבולים, ובמיוחד רוגזים נסעו ארטורו ומריאנו במכונית שנצבעה זה עתה בסגנון מקורי. הם עברו על יד בית הקפה שם גבריאל חיפש מקלט וראו אותו מעבר לחלון.

- בוא נעלה אותו - הציע מריאנו - היהודים עוד יגלו אותו.

- איך יגלו? לא ראית שרצו מערבה? יעשו סיבוב ניצחון? חוץ מזה שיתפוצץ. מה. הוא אישה? לא יכול לספוג כמה מכות? איפה הביצים שלו? יצאו לחופשה?

תוך כדי דיבור הוא האיץ את המכונית כך שלמעשה הד דבריו נישא עם הרוח הרחק מזרחה מבית הקפה.

פנה לאחר מכן צפונה אל בתיהם שבשכונת בלגראנו, סמוך לרחוב סאנטא פה.

גבריאל התחמק מהם. עם ארטורו לא הייתה בעיה. בעצמו החליט לנתק קשר עם מי שהתגלה כלא ראוי למהפכה הלאומית. אבל מאריאנו חיפש שוב את קרבתו וגבריאל נאלץ למצוא הסברים.

לגבי 'ארץ מולדת' האירוע היה מפנה. כבר לא משחקי כאילו, אלא מעשה. ומעשה מוצלח.

עקיבא הושיב את ה'חברה' להפקת לקחים. נתן להם לדבר. אברהם נחמד עבר על שלבי התכנון והביצוע.

- זה היה בסדר. אבל היה לנו מזל. הם באו לבד ולא הזמינו תגבורת. וכמובן ידענו על תוכניותיהם. להבא הייתי מכין עוד חולייה, בבית אחר או באותו מקום, שתחכה ותתערב בהתאם להתרחשויות.

פאבלו היה נלהב.

- הוכחנו להם שהם אינם מכירים את היהודים.

אדוארדו העדיף לדבר על הרקע החברתי.

- תראו את השמות. ארטורו אסקורה מולינה, מריאנו מורס פראלטה. שני שמות משפחה. האריסטוקרטיה של הבקר, אוליגרכיה לאומנית. לא במקרה הם גם אנטיפרוניסטים וגם אנטישמיים. הם מוכנים להפעיל אלימות ויבינו רק את הכוח.

גבריאל הסתייג.

- הם לא אותו דבר. גם אם לשניהם שני שמות משפחה. עובדה. מריאנו הוא פרוניסט ושנינו מתווכחים כל הזמן עם ארטורו. אני לא בטוח אם הוא רצה לעשות משהו או נסחף. ממנו לא שמעתי שום הערה אנטישמית אישית. שום תוספת גנאי לשמות היהודים.

עקיבא החליט לנצל את ההצלחה. לא היה צריך הרבה כוח שכנוע כדי להביא את פאבלו, אדוארדו, קאצ'ו וגבריאל - הועד הפועל של 'ארץ מולדת' להחלטה שהשנה יהיה סמינר החורף הראשון של הארגון.

קאצ'ו לקח על עצמו לארגן את מקום הסמינר, גבריאל את הרשמת החניכים. עקיבא ופאבלו

דאגו לתוכנית. עקיבא דאג לגייס את מדריכי התנועה האחות.

הסמינר היה אמור לנצל את חופשת החורף של בתי הספר התיכוניים.

קאצ'ו חיפש מקום מתאים. הבחירה הייתה משעשעת למדי.

הגיע עם עקיבא, פאבלו וגבריאל אל קייטנה בדלתה של הפאראנה.

בימים כתקנם שימש המקום כבית פגישות. זוגות מזדמנים היו באים בעיקר בסופי שבוע ליהנות מהשקט, מהנוף ובעיקר מהמסתור. התקרות הנמוכות והריהוט המועט העידו עדות אילמת ומשכנעת על טיבו ויעודו של המקום.

בעל הבית שמח על מציאה כשרה זאת שבאה לו בעונה המתה. הוא גם הסכים לתת חופשה לעובדיו

- אנחנו נדאג לכל דבר. ונשאיר כל דבר במקומו.

פאבלו היה אסרטיבי עוד כאשר המלה לא הייתה מוכרת. בהחלטה לקחת את כל המלאכה ולהטיל אותה על חברי הקבוצה היה גם ניסיון לשמור על חשאיות וגם כוונה חינוכית.

- החניכים יעשו את הכל, מניקיון החדרים ועד בישול האורז

- לא כן, האב?

קאצ'ו והאחרים הקפידו לפנות אל עקיבא בתואר זה.

ואכן גם היום היה לבוש עקיבא בבגדים שהתאימו לתואר. חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה, שצווארונה פתוח מעל לאפודה, משל היה נזיר ישועי או כומר פרוטסטנטי. בקדקודו הייתה קרחת ממש כזאת שרואים אצל אנשי הכמורה.

אלה שידעו על יהדותו ראו אותה כמובנת ומזדקרת. אבל אדם שיסתכל בו בעיניים חופשיות מידע מוקדם היה מתקשה בזיהוי: עינים ירוקות, גבות סבוכות ועבות שכמעט נפגשות, שער שחור וחלק, אף ישר. לו היה מציג את עצמו בשם בסקי – ארמבובורו - היה הזיהוי מתקבל.

בתעודת הזהות היה רשום עם זאת, פרמד. חוסה עקיבא פרמד. כך שלא נותר לו אלא להציג את עצמו כ'פרמד' אך בהטעמה במם ותוך כדי יצירת שוואים נעים, כמעט פרננדס. הייתה נחוצה בקיאות בנבכי הקהילה כדי לגלות שבקרב ברית הנוער הציוני פועל אדם ושמו נחום פרמד. אחיו של עקיבא.

על חוזה ההשכרה של "לה צ'יקיטה" (הקטנטונת) חתמו אכן חוסה פרמד (כמעט פרננדס) וגבריאל סוארס (הזכרנו כבר את צבע הזית של עורו??)

סמינר החורף היה הצלחה מרשימה. הנערים למדו את הכל. עקיבא הרשה לעצמו להראות מה שהוא זכר מאימון הפרט. הנערים גלשו באומגה, הלכו הליכת זיקית, זחלו מתחת לחבלים.

כאשר מזג האוויר לא אפשר פעילות בחוץ היה מתאספים בחדר האוכל ושומעים הרצאות.

עקיבא היה גם בור סוד שאינו מאבד טיפה וגם מעיין מתגבר. מדי כמה ימים היה מגיע גם יונתן ומגוון. גם הנערים הרצו: קאצ'ו, פאבלו, אברהם נחמד, גבריאל. בדרכו מהארץ רכש מצלמה - קודאק רטינט. עכשיו היה מנציח כל אירוע. גם מבט כללי וגם צילומים אישיים:

פאבלו מרים מקל בשיעור קפא"פ, קאצ'ו הולך הליכת זיקית על חבל, גבריאל יורד ב'אומגה', דיאנה, יפיפייה בלונדינית, מחזיקה מקל, בתנוחת הגנה, מעל לראשה מול אדוארדו ה"תוקף".

מדי פעם סירת המנוע שעשתה את השירות בין איי הדלתה הייתה נעצרת ואדם היה יורד ממנה ומתעניין האם ניתן לבלות כמה ימים ומתי. קאצ'ו או מישהו אחר היה מסביר לו שכרגע העניין בלתי אפשרי מכיוון שמתקיים סמינר מקראי, דבר שבחלקו היה נכון כי יונתן הרצה על המקרא. התייר המזדמן היה עוזב מאוכזב, בסירה הבאה.

בערבים היו שרים שירי ארץ ישראל. כמובן "ואף על פי כן " אבל גם שיר הפלמ"ח. עקיבא ניסה ללמד את המלים המדויקות. לא תמיד הצליח. ה 'חברה' היו שרים גם מתוך הפולקלור הארגנטיני, מתוך הזדהות עם ארץ מולדתם, בסימביוזה שתלווה אותם גם בעלייתם. "נולד הזמר בערב, סמוך לשעת השקיעה, כאשר בכה הירח, בשבבים של כסף את מות החמה" ניסה עקיבא את כוחו בתרגום אחד השירים. לא הכל היה רק פולקלור. היו שירים טעוני תפיסות חברתיות. היה שיר תמים על בוקר המוביל את הפרות אבל: "הפרות והצרות הולכות באותו השביל. הצרות הן משלנו, הפרות של אחרים". "לא אדע למה תחשוב, חייל שאויבך אני. הלא היינו אך השניים, אתה ואני. אני מלמטה, גם אתה. אביון אתה וגם אני. לא אדע למה תחשוב, חייל, שאויבך אני". לאדוארדו היה קול ערב ורך. היה מצטרף בעיקר לשירים המהפכניים שאת מלותיהם היטיב להכיר.

עקיבא שר אתם את כל השירים. שירי ארץ ישראל ושירי המולדת העכשווית. שירי המהפכה הלאומית היהודית ושירי המהפכה החברתית. לא הרגיש סתירה. הוא, ואתו רבים מילידי ארגנטינה היו יהודים וציונים, תוך זיקה לאותה הארץ שקיבלה את אבותיהם והעניקה להם כעין 'מקלט לילה' בעתות החשוכות.

זה היה סמינר מעורב. למרות שהתוכנית הייתה כעין צבאית, מן סמינר גדנ"ע, באו הרבה בנות.

ביניהן יפות מאוד. לא רק הציונות והמהפכה החברתית היו נושאי השיחה. לא מעט זוגות נוצרו בין אומגה לשיר הפלמ"ח. גם כאלה שנמשכו שנים אחרי זה.

ובכל זאת, בצורה מסתורית במידה מסוימת, בלי שנאמרה מילת הטפה אחת, הפכו הנערים לציונים אמיתיים ודיברו על עלייה.

כאשר עקיבא לאחר מעשה ניסה להבין את התהליך ולייחס סיבות לתוצאות, התקשה בניתוח.

- אנחנו נתנו לדברים להתרחש, לצמחים לגדול. הכל היה בפנים, כמו ה די אן איי.

לא אצל כולם. כאשר בסוף סמינר החורף שרו כולם מה שהפך המנון: "ואף על פי כן ולמרות הכל, ארץ ישראל", חש עקיבה אצל אחדים כעין זיוף.

פאבלו וקאצ'ו, בחושיהם החדים - ובקשרים הענפים עם כולם - הרגישו את הסכנה.

הם הסבירו בפגישה של הועד.

- יש לנו מסתננים. ארגנו לנו תאים של 'המפלגה' (כך קראו, בה' הידיעה למפלגה הקומוניסטית)

- בתוך הקבוצות שלנו. מדובר בעיקר בחברים צעירים, מהשכבה הבינונית. הם טוענים שהציונות מוציאה את ה"חברה" מהמאבק האמיתי שיש לנהל נגד המשטר ונגד הקפיטליזם. הציונים הם משרתים של האימפריאליזם והקפיטליזם".

כך הסביר פאבלו את התורה של המחתרת שצמחה בתוך המחתרת. בלי לנקוב בשמו הוא דיבר על אדוארדו. אדוארדו לא התאפק עוד והשיב מלחמה.

- הציונות היא בת בריתו של האימפריאליזם. את המלחמה נגד הנאציזם יש להילחם פה. הציונות מרוקנת את הקהילה מהכוחות שיכולים להביא למהפכה ומכוונת אותם אל האפיק הרצוי לבורגנות.

אדוארדו התנסח היטב. ניכר היה שהיה חדור התורה המרכסיסטית

- אנחנו צריכים להילחם פה, נגד הריאקציה הפשיסטית. לא נגד הערבים במזרח התיכון.

עקיבא הופתע. דבר אחד זה להתרגש משירים מהפכניים. דבר אחר הוא להתעמת עם מהפכנים בני שבע עשרה. במיוחד היה לו קשה עם אדוארדו. מראשוני הארגון.

לא שהיה נגד תורותיהם. אבל היה לו ניסיון נלמד מההיסטוריה היהודית.

- כאשר יהיה העימות האמיתי, קודם כל ירצחו את קארל ליבקנכט ואת רוסה לוקסמבורג שלנו.

הסביר והדגים מההיסטוריה של גרמניה הווימארית.

- היהודים בנו את הפירמידות לפרעה ואת הצבא האדום לסטאלין. הימין שונא את השמאל. אבל קודם כל את השמאל היהודי.

רצה למצוא שביל אל לבו של אדוארדו וחבריו. אבל פסק נמרצות.

- צריך להפסיק את החדירה. ועכשיו. בלי ויכוחים. בלי האשמות. אבל בניתוח מהיר וחד. מי לנו ומי להם.

הם עיבדו תוכנית. בערב שבת התכנסו כולם בבית ברחוב אבז'אנדה.

עקיבא שנזכר במרתף הטיל על כמה חברים לנקות אותו ולהכשיר אותו לטקס.

פתח ברצפת העץ של הסלון הגדול, זה ששימש לקבלות שבת, הוביל אל המרתף. מדרגות עץ ישנות, ללא מעקה, ירדו אליו. בקיר האחורי מאחורי המדרגות, נתלו שני דגלי ישראל. עקיבא, פאבלו, קאצ'ו וגבריאל ישבו ליד שולחן כשמאחוריהם דגלי הלאום. מפה לבנה כיסתה את השולחן. עליו רק דבר אחד. ספר התנ"ך. עקיבא הביא את התנ"ך שקיבל מצה"ל. הקפיד לא להביא את התנ"ך מהחברה להפצת כתבי הקודש, עם הברית החדשה.

הייתה רק מנורה אחת שהפיצה מעט אור. אלה היו ההוראות המפורשות של עקיבא. המנורה הייתה לצד הדגלים והאירה רק מאחור את היושבים ליד השולחן, כך שפניהם היו בחצי אפלה.

לפי רשימות שהוכנו מראש נקראו הנערים למרתף. הם ירדו אחד, אחד והתייצבו מול השולחן והיושבים לידו.

- חזור אחרי

אמר עקיבא, לכל אחד מהם:

- "על ספר התנ"ך הזה אני נשבע אמונים לעם היהודי"

הנערים נשבעו, אחד -אחד.

פרט לכעשרים - אדוארדו בראשם - שסירבו והוציאו את עצמם מהכלל. לא היה צורך בהוצאתם. מול הברירה החדה החליטו להסתלק ולפעול למען 'המפלגה' בחוגים אחרים. הנזק היה מועט. התבטא במיוחד בשכבה הבינונית.

יונתן צחק כאשר שמע על הטקס.

- אתה יכול להקים תיאטרון ולשחק בתפקיד ראשי.

- מי אמר שהחיים אינם במה?

הוא מובן התכוון לשקספיר ולקומדיות שלו. למעשה הוא כיוון לטרגדיה.

כאשר עקיבא ניבא מה שניבא על עתידו של השמאל היהודי בארגנטינה לא ידע כמה הוא דייק.

כאשר השתלטה כת צבאית על ארגנטינה וניהלה את 'המלחמה המלוכלכת' נגד השמאל פגע במיוחד ביהודים. מה שבשעתו נשמע גם לו כסברה מוגזמת, מהדורה פוליטית של סיפורי הדרקון, התברר כמציאות מפלצתית. החברים שפרשו, שהספיקו להתארגן לגרילה עירונית היו קורבנות מועדפים. אין אנו יודעים בוודאות מה קרה לאדוארדו. הוא נרצח. הוא 'נעלם' יחד עם אלפים. מישהו סיפר שהוא נשרף חי. מה בגורלו שייך ליהדותו ומה לשמאלנותו?

***

עקיבא מסר את הסרטים לפיתוח במעבדת הצילום של לוץ - פראנדו, ברחוב ריבאדאביה, סמוך לכיכר פלורס. נהנה מהצילומים ושכפל את המוצלחים ביותר בשביל ה"חברה".

היה שמח למדי, אחרי הסמינר והיה שבע רצון מהצלחותיו כצלם.

היה שמח וטוב לב. עד שקיבל גיליון של "נאסיון ארבה" - אומה ערבית - עיתון שגוף ערבי כלשהו הוציא לאור בארגנטינה ושהיה רווי אנטי ציונות ואנטישמיות. פאבלו הצביע על ידיעה במסגרת "רשימת הסוכנים הציונים בארגנטינה". ליד השמות המוכרים למדי של ראשי ההסתדרות הציונית במקום, וסמוך לגולדה מאיר שסיימה אז סיבוב ביבשת, התנוסס גם שמו.

חוסה פרמד מי שמסר את שמו אינם בוודאי הפורשים שנטו ל'מפלגה'. לא עד כדי כך. חוץ מזה הם היו מוסרים שמו "הציוני" - עקיבא פרמד. הוא לא התראיין, לא הופיע בפומבי.

נדלק בו חשד שלא יכול היה לאשש. סוכנות הצילום ברחוב ריבאדאביה.

- אפסיק למסור את הסרטים לסוכנות הזאת.

שמא בעליו של הקייטנה בה קיימו את סמינר החורף? אלה הכירו אותו כ'חוסה פרמד'.

כמה ימים קודם לכן התקשר ריקארדיטו ויגה לארטורו אסקורה.

- ארטורו, בוא מהר. לסוכנות הצילום. יש לי משהו מיוחד בשבילך.

- מה יש לך?

- אם אני אומר לך לבוא, תבוא. אלוהים שואל פחות וסולח.

אסקורה הגיע אחרי הצוהריים.

ריקארדיטו ויגה חיכה לו עם כמה תמונות באלבום שהכין במיוחד בשביל ארטורו.

- יש לך תמונות בלעדיות של מחנה טרום צבאי של הציונים.

- איך אתה יודע שהם ציונים, ובכלל יהודים?

- תגיד לי אתה לא מזהה את הפנים של היהודים?

- לא תמיד.

- אתה יודע איך קוראים למי שהזמין את התמונות? חוסה פרמד.

- פרמד אינו בהכרח שם יהודי. הוא לא שם יהודי טיפוסי. לא גרין, לא יארוסלאבסקי, לא רזניצקי.

- אבל מי שליווה את אותו חוסה פרמד היה אלברטו נהמד. אתה עוד תגיד לי שאלברטו נהמד זה גם לא שם יהודי. אבל אני מכיר אותו מהאורקיסה.

ריקארדיטו הזכיר את התיכון של השכונה.

- למדנו ביחד באותה מחלקה מהשנה השלישית עד החמישית (מי' עד י"ב). הוא יהודי ואף פעם לא הסתיר את זה. תמיד היה נעדר ביום הכיפור שלהם. כך שידידנו חוסה פרמד הוא יהודי והמחנה הוא מחנה ציוני. אתה יודע מה. אלברטו מופיע באחת התמונות. תסתכל.

ריקארדיטו הצביע על נער האוחז בידו מקל קפ"פ. ארטורו הסתכל. זיהה בתמונה את מי שהעיף לו את האקדח מהיד בבית סבו ברחוב אבז'אנדה.

- אתה אומר שלמנהיג קוראים חוסה פרמד? שאל קבע - ארטורו ורשם בפינקס.

- ההפתעה הגדולה עוד מחכה לך, ארטוריטו.

ריקארדיטו הצביע על אחת התמונות.

- תגיד לי ארטורו, מי יורד בחבל כמו טארזאן

ארטורו הסתכל. הזרוע השמאלית הסתירה חלק מפני הבחור שירד ב'אומגה'.

- גבריאל פרנאנדס - פלט משתאה. אבל הוא לא יהודי. קוראים לו פרנאנדס.

- כך הוא רצה שתקרא לו.

- אתה יודע משהו. פעם השתנתי אתו ביחד. ראיתי לו את הזין. הבחור הזה לא נימול.

- אז עשה ניתוח פלאסטי. ארטוריטו. צחקו עליך. דון חוסה פרמד ודון גבריאל פרנאנדס.

ארטורו הבין שגם ידידו צודק וחמתו בערה.

- בני זונות. עכשיו אני מבין. עכשיו אני יודע למה חיכו לנו ברחוב אבז'אנדה, בבית סבי. בן אלף זונות!

כעסו של ארטורו אסקורה הלך וגבר.

- הירגע ארטוריטו. עוד תקבל שבץ בגללו. מוטב שהוא ישלם.

ארטורו שתק. הוא הבין היטב שריקארדו ווגה צדק. צחקו עליו. עבדו עליו. אך לא רצה להודות בפה מלא בטעותו. ב"גוארדיה הרסטאוראדורה" (המשמשת לשיקום האומה" הלאומנית) הוא היה במעמד גבוה יותר. ווגה היה פקודו. נפרד. מהבית התקשר אל מאריאנו מורס. "בוא לבית הקפה 'יש לי משהו מעניין בשביל שנינו"

- למה לא בטלפון?

- שווה פגישה פנים אל פנים

לאחר מכן טלפן לקשר שלו ב "נאסיון ארבה".

- יש לי עוד שם בשביל רשימת הסוכנים הציונים בארגנטינה. זה בדוק. תרשום: חוסה פרמד. אני מאיית לך את שם המשפחה.

ארטורו איית. בן שיחו בצד השני הודה לו:

- הגעת בדיוק בזמן. מחר העיתון הולך לדפוס. הודות לשיתוף הפעולה בינינו יהיה מעודכן. תודה. היום אני ומחר אתה. נפרד.

חוסה פרמד לא הטריד אותו. לא על כל פנים, ברמה האישית. עוד אחד בקשר היהודי – הציוני – הקפיטליסטי - קומוניסטי. עוד זרוע של התמנון המאיים על ארגנטינה ועל התרבות הנוצרית. מה שצריך לעשות זה לרשום את השם, לתייק לקראת היום שנוכל לפעול כשלטונות. גבריאל פרנאנדס זה סיפור אחר.

נהגו להיפגש בבית קפה בסאנטה פה ופואירדון. היום משום מה החליטו להפגש קצת דרומה, למעשה בגבול בין שכונת היהודים והצפון, בקורדובה ופואירדון. מאריאנו נכנס.

- מה קרה לך ארטוריטו? אל תגיד לי שאתה רוצה עוד פעם להתווכח על פירון.

- בוא, מאריאנו. שב הזמנתי גם בשבילך. קפה בחלב וקרואסונים. קודם חשבתי על צוללת (גוש שוקולד בתוך חלב חם). אבל צוללת יש לנו כבר.

ארטורו סיפר באריכות על גילוייו של ריקארדיטו ווגה.

מאריאנו התקשה להאמין.

- לא ייתכן. הבחור הזה הוא ממש נחמד. התחלתי ממש לחבב אותו. חוץ מזה אני גם ראיתי לו בשירותים.

- אתה רוצה שנערוך וועידה על הזין של פרנאנדס?! זכרונות הזין?

- למה הוא לא נימול?

- אז לא חתכו לו. מה שברור הוא שהיה במחנה אימון צבאי של הציונים כנראה בניהולו של האדון פרמד.

בשולחן סמוך ישבו כמדי פעם עקיבא ויונתן.

עקיבא שמע את שם משפחתו כמעט בבירור מפיו של הצעיר הלא מוכר שישב על יד. רגעית נרתע.

- תגיד יונתן. גם אתה שמעת את שם משפחתי.

- כן. אבל לא בטוח. ואולי יש עוד פרמד, חוץ מכם, בעיר הזאת. אבל מצד שני, שים לב לשפם. יותר מדי דומה לשפמו של היטלר, יימח שמו, כדי שיהיה מקרה.

עקיבא החליט שהוא לא שמע. עד שראה את שמו ב"נאסיון ארבה".

בשולחן הסמוך ארטורו ומאריאנו זיהו איזו הקשבה דרוכה בשכניהם.

- תגיד ארטורו ? אלה מקשיבים לנו ?

- איני יודע. כדאי לדבר בקול שקט יותר.

- עכשיו שאני מסתכל, הייתי נשבע שאני ראיתי באיזה מקום את הפנים של המבוגר. אתה חושב שהם יהודים?

- לגבי המבוגר איני יודע. יכול להיות גם ספרדי. שים לב לגבות העיניים. אבל הצעיר יותר נדמה לי שכן. אולי בגלל המשקפיים.

עקיבא פתאום נזכר.

אלה כנראה שני הלצים שהיו בהתקפה על הקן. כולם דיברו על השפם.

עקיבא ויונתן שילמו ועזבו. הם כבר היו בחוץ כאשר ארטורו דפק על השולחן.

עכשיו אני זוכר. המבוגר הופיע בתמונות מחנה האימונים הציוני.מריאניטו

- היה לנו הכבוד לראות מקרוב את אחד הסוכנים של הציונות הבינלאומית: הוד מעלתו, מר חוסה פרמד, בן אלף הזונות. מה עושים עם גבריאל החביב?

לארטורו הייתה תוכנית ברורה.

- נזמין אותו לפלרמו. להמשיך את הדיון על פירון. נטייל, נמשוך אותו אל אזור

פחות מואר ושם כבר נטפל בו.

- רק שנינו? אני מסכים.

- למה רק שנינו. הם היו שניים? שם ברחוב אבז'נדה. אולי תזמין שופט שישמור על פייר פליי?

ארטורו לא המשיך בוויכוח. הוא כבר הכין את תוכנית הפעולה, כולל אלה שישתתפו במבצע. אפילו שם היה לו: חוק התליין - עין תחת עין ושן תחת שן. הוא העדיף שיניים.

- אתה תזמין אותו - פנה אל מריאנו.

- אין לי הטלפון.

מריאנו לא הרגיש נוח. מעבר ליהודי - או מעליו - הרגיש חיבה לגבריאל. ואם הוא יהודי אין לו זכות להתגונן? קראת את המונולוג של שיילוק ב"הסוחר מוונציה"?

- אולי גם אתה תצטרף לתנועה הציונית ? פירון שלך קרא רחוב על שם המדינה. אסטאדו דה ישראל.

- אל תהיה שמוק. אני שונא את הנאמנות הכפולה של היהודים. אבל כל אחד הוא בן אדם.

- אתה רק אל תבלבל את המוח ותיצור קשר. או תחכה עד שהוא יתקשר. תקבע אתו בכל יום שיוכל בשעה שבע בערב ליד הפסל.

- אם אתה כל כך עדין. אל תשתתף במסיבה. אבל תדאג שיבוא.

גבריאל חיכה הרבה זמן. אבל ברור היה שהוא צריך לחדש את הקשר, סמלית אפילו, כדי לא לעורר חשדות. העדיף לטלפן למריאנו, אולי מכיוון ששניהם היו פרוניסטים. או בגלל השפם של ארטורו.

- הלו, מריאנו.

- זה אתה, גבריאליטו. נעלמת לנו מזמן.

- להגיד לך את אמת. התביישתי. השארתי אתכם לבד. לא נהגתי כגבר עם ביצים.

- לא נורא. קיבלנו קצת מכות. במכות יתחשלו הגברים. כך אומר הפתגם. אם אין לנו כוח לסבול כמה מכות מהיהודים מאין נוציא אומץ למלחמתנו על המולדת. רוצה להיפגש?

גבריאל רצה להתחמק. לא הצליח. מצא תירוץ לכל תאריך. בסוף הסכים ליום חמישי בעוד שבוע. עד אז - כך חשב - יטכס עצה. הוא שם לב למשפט האחרון של מריאנו:

- אתה מוזמן, אבל לא אצטער אם תבריז

הספיק להכיר אותו היטב. אותו ואת שליטתו בשפה. השימוש בסלנג היה בו כעין קריצת עין שדורשת פיענוח.

הביא את העניין לוועד הפועל.

עקיבא היטיב להבין את הקשר בין השיחה ששמע באקראי בבית קפה לבין ההזמנה.

גם גבריאל, בנו של צייד, הבין שיש כאן מלכודת. השאלה הייתה איך להגיב.

יונתן. שהשתתף לא רשמית, הציע להתחמק.

אברהם נחמד שהצטרף לוועד לא מכבר, רתח.

- בשביל זה ערכנו את הסמינר? בשביל לברוח? אנחנו, ארץ מולדת?

פאבלו וקאצ'ו היו פחות נלהבים, אבל קשה היה להם לעמוד מול הלהט הלוחמני.

- תקחו בחשבון שבמקום הזה ובשעה הזאת התערבות המשטרה היא בלתי נמנעת. אין לנו כל עניין בכך. ברור שהם אינם חובבי ציון. העיר עקיבא.

בסוף סוכם על תוכנית פעולה: גיוס כללי, הפעלה מהירה של כוח מאסיבי והסתלקות מיידית. אברהם נחמד מונה כקמב"ץ.

ביום חמישי בערב הגיעו ה'חברה' לפלרמו. כל ארבעה במכונית אחת. מצוידים בגרבונים לכיסוי הפנים ובמקלות.

התארגנו בין העצים וחיכו לבאות. עקיבא נשאר במכונית אחרת, סמוך לפסל.

גבריאל הגיע בגפו, בשעה הנקובה ונפגש עם ארטורו ומריאנו. צעדו, תוך כדי שיחה אל קבוצת העצים הקרובה. כעשרה צעירים יצאו מבין העצים. אלברטו – אברהם - נחמד הכיר ביניהם את ריקארדיטו ווגה ועוד שני חברים מהתיכון. בלי הרבה הכנות התחילו להכות את גבריאל. מבין עצים רחוקים יותר הופיעו בהמוניהם ובעדיפות המספרית הרצויה אנשי ארץ מולדת. חבשו את הגרבונים ןענדו סרטים כחולים לזיהוי בשרוול הימני.

גבריאל רץ אל חבריו. הקרב נמשך רק שתי דקות.

נשמעה שריקה - הסימן המוסכם - וכולם התחילו לרוץ אל עבר המכוניות.

ארטורו - שחשש לדבר - הוציא אקדח. הוא כאמור היה צוער בבית הספר לקצינים וירה אל עבר גבריאל. נפגע ברגל. מזלו. או שהירייה כוונה מרצון לא אל הגוף? מי שהכיר את ארטורו אסקורה מולינה בימי המלחמה המלוכלכת יתקשה לקבל את הסברה האחרונה. אבל עד אז עברו יותר מעשר שנים. ייתכן שארטורו חידד את קליעתו והעמיק את רוע לבו מפוזה למהות.

גבריאל נפצע קל ברגל ימין. עקיבא ניגש עם המכונית.

- שירשמו את הלוחית! צעק ארטורו לחבריו.

גבריאל עלה במהירות. נפגשו עם כולם בסמוך. במכוניות היו, כמתוכנן, כל ארבעת הנוסעים.

בשביל עקיבא זה היה מספיק. הוא. כאמור, היה אקטיביסט. אבל פציעתו של גבריאל הפך את הכל ממשובת נעורים למשחק של חיים וכמעט מוות.

ועוד גבריאל.

מה יגיד לחורחה סוארס, הגוי שהסכים לבר מצווה לבנו והרשה לו לשחק משחקים מסוכנים? מה יגיד לאמו, שהיא לכל הדעות, אימא יהודייה. טרוד במחשבות הגיע לבית אחיו הרופא.

זה שרכש ניסיון במחנות הקיץ והכיר כמעט את כולם משם, הכיר את גבריאל מחוג המשפחה. לא שאל שאלות. הוא ידע בערך על פעילות אחיו וטיפל בפצע ביעילות.

- עוד שבועיים ואתה כמו חדש. אבל אל תיכנס שוב אל בין הקוצים. יש כאלה קטלנים.

הרופא לא רצה להתווכח עם אחיו. אבל הוא לא אהב - בפירוש לא אהב - כדורים.

נפנה אל עקיבא

- הספורט שאתם עוסקים בו אינו בריא!

בדרך אל בית הוריו של גבריאל שוחח על העתיד. לא היה רצוי שיישאר בארגנטינה. אמנם ארטורו ומריאנו לא מכירים את זהותו. אבל המשחק מתחיל להיות מסוכן. הציע לו לעלות. שנת הלימודים -י"ב - מתקרבת לקיצה. הוא יוכל ללמוד בישראל בלי בעיות.

עקיבא לא היה צריך להחניף לו. גבריאל היה נער מוכשר, נער אשכולות שלא פחד מחשבון דיפרנציאלי ועם זאת הבין תהליכים היסטוריים וניתוחים ספרותיים.

- הוא היחידי מבין משפחתי שיבין את המחקרים שלי. עד שיהיו לי בנים משלי.

אמר לעצמו עקיבא.

דרך אחיו וקשריו בשגרירות ובסוכנות סידר לגבריאל את ניירותיו.

ללא התנגדות ניכרת מהמשפחה שהבינה היטב את ה"סיכון הבריאותי" הכרוך בהישארותו

בארגנטינה.

גבריאל סוארס, יהודי למחצה אך יהודי לפי ההלכה והבחירה, היה העולה הראשון של ארץ מולדת.

עקיבא הגיע ארצה אחריו, בסמוך לסיום מחנות הקיץ. החליט לא להאריך את השליחות, למרות ההצלחה. הרגיש שגם בריאותו בסכנה בדומה לזאת של גבריאל.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים הגיעו הרבה מהחברים בארץ מולדת: פאבלו, קאצ'ו, אברהם

נחמד ועוד, ועוד. לא נשארו בקיבוץ. עקיבא גם לא ציפה לכך. רובם הגדול נשאר במולדת.

רק יונתן לא הגיע אלא שנים מאוחר יותר לביקור חטוף.